“"עמוקה התהום שהיתה רובצת בימי הביניים בין היהודים לבין שכניהם הנוצרים… ואף על פי כן היו שתי העדות יושבות זו בצד זו ומסתייעות זו בזו". הספר של כ"ץ עוסק ביחסים המתוחים שבין קהילת המיעוט היהודית לסביבתם הלא יהודית בימי הביניים ובמעבר לתקופת ההשכלה, כאשר הוא מגביל את עצמו ליהדות האשכנזית במובן הגאוגרפי־היסטורי המצומצם של המילה, כלומר בעיקר תחומי גרמניה וצרפת הצפונית.

הספר לא ארוך, פחות מ-200 עמודים, אבל הוא לא בהכרח קל לקריאה. כ"ץ מניח שלקורא יש ידע ניכר במקורות היהודיים ובעיקר בספרות האגדה, התלמוד ופרשניו הראשונים בימי הביניים. כמו גם ידע בקריאה וחשיבה היסטורית. כ"ץ מאוד זהיר במחקר ומשתדל לא לתת לדעות הקדומות להוביל אותו, אלא לנתח את המקורות כפי שהם, ומתוכם להבין כיצד תפס היהודי את דמות הגוי, טבעו, דתו, ומוסרו, וכיצד התנהלו חיי היום יום בשעת שגרה ובשעת מתח. מה היה היחס של היהודים למערכת המשפט ולשלטונות, וכיצד הצליח היהודי, למרות המגבלות שהחברה הנוצרית כפתה עליו, ולעיתים אף ממגבלות שהקהילה היהודית עצמה בחרה לאמץ, לפתח יחסים כלכליים עם הסביבה הנוכרית.
חידושו של כ"ץ בגישה הסוציולוגית־אנתרופולוגית שלו, שביקשה להבין לא רק מה קרה ליהודים, אלא כיצד הם עצמם פירשו את עולמם, את מקומם במציאות הנוצרית שסביבם, ואת דרכי התגובה שהציעו – ממקלט תיאולוגי ועד תעוזה תרבותית.

החלק הראשון מציג את הבעיה, כלומר מציג את מעמד היהודים בתקופה ובמקום, כאשר הפריזמה היחידה כמעט שדרכה נידון האדם היא דתו ואמונתו, וממנה נגזר היחס אליו בכל תחום: כלכלי, חברתי, משפטי ומוסרי. בחלק השני כ"ץ מתאר עמדות שונות, שהולידו טיפוסים שונים שנוצרו מכתוצאה מהמתח, כגון: מומרים וגרים, מקדשי השם, החסיד, המתווכח והמשכיל. בחלק השלישי כץ מתמקד במעבר מימי הביניים לתקופת ההשכלה, כאשר ברחבי אירופה המרכזית והתיכונה הופיעו סימנים ראשונים של סובלנות, שיפור יחס ואפילו התקרבות בין הקהילות.

הספר, אם כן, סוקר את היחסים המורכבים בין היהודים לשכניהם הגוים מראשית ההתיישבות היהודית באשכנז במאה ה-9 לספירה, ועד לפרק האחרון העוסק בהיבט הפוליטי של הסבלנות, שמתמקד במהפכה הצרפתית והיחס ההדדי בין נפוליאון ליהודים בצרפת הליברלית והקמת ה"סנהדרין".
ארחיב מעט בעניין הזה. הסנהדרין הייתה מורכבת מנציגים של קבוצות שונות מכל קצווי הקשת של היהדות המערב אירופאית של אותם ימים, החל ביהודים משכילים מתלמידי מנדלסון שלא ראו את עצמם כפופים למסורת, דרך רבנים סובלניים כדוגמת הרב דוד זינצהיים, ועד לרבנים מסורתיים מגרמניה מהטיפוס הישן שלא נחשפו כלל להשפעת ההשכלה.
מוסד זה נדרש לענות על שתים-עשרה שאלות של נפוליאון, מהן שש שאלות שנגעו ליחס בין היהודים לגויים. התשובות שניתנו מרתקות, כי הן נגעו בהגדרות יסוד של היהדות, ושלא הייתה ברירה אלא לנסח באופן שיהיה מקובל על כל הזרמים בסנהדרין, וגם שיהיו מקובלות על נפוליאון.

אין ספק שהספר מיועד למיטיבי לכת, אני עצמי קראתי בו במנות קטנות, משבת לשבת. הקריאה לא הייתה קלה, אך הרווח המצטבר שהעניקה לי הקריאה עורר מחשבות על משמעותה של קהילה יהודית החיה מול רוב תרבותי, ועל האופן שבו נראית הזהות היהודית מבחוץ. ובעיקר חשף בפני כיצד תפיסות ודעות שאנחנו מקבלים כיום כמובנות מאליהן, הן במקרים רבים תוצאה של התמודדות היסטורית מורכבת, של הוגי הדעות היהודים שנדרשו להגדיר, לדייק, ולעיתים אולי אף לוותר על עקרונות תיאולוגיים מסויימים מבלי לפגוע בליבת הזהות היהודית, כדי לעמוד מול מציאות משתנה. הזהות היהודית נוצרת לא רק מהתבוננות פנימה אלא גם תוך כדי דיאלוג מתמיד עם המציאות שמחוץ לה. זה לא מפחית מערכה של היהדות, אלא דווקא מבליט את גדולתה, ואת שרידותה.

המשפט החותם את הספר, משקף יפה את דרכו של כ"ץ: "חקר ההיסטוריה, אין מתפקידו למצוא בעבר סימוכים לשאיפות ההווה, כי אם להבינו באשר הוא שם, ולהילוות אליו בגילגוליו, ששלבם האחרון הביאנו עד הלום". כוחו של המשפט יפה לכל מחקר היסטורי באשר הוא.”