שנת 1951 בספרים

יחד עם המונח "אבן שאין לה הופכין" אפשר להניח גם את המושג החדש שאני המצאתי "ספר שאין לו קוראים". הבית של הוריי הוא בית כזה, שיש בו מלא ספרים אבל את רובם אף אחד לא פותח, ויש גם חלק שכבר שנים רבות לא נוגעים בו. אז אני פצחתי בפרוייקט ארוך טווח ובכל פעם שאני אצלם אני לוקחת כרך מתוך כל כתבי שלום עליכם וקוראת אותו. הבחירה היא באקראי כי סדרת הספרים נמצאת בתוך שידה נמוכה, במדף השני מלמטה ובשורה שנייה של הספרים, כך שאני שולחת יד ובאופן עיוור מוציאה את אחד הכרכים. ככה הוצאתי בפעם הקודמת את יוסילי זמיר והפעם הוצאתי רת ימים טובים.

שלום עליכם כתב ביידיש, כך שהספר הזה הוא ספר מתורגם, ותרגם אותו הסופר י"ד ברקוביץ'. בפתיחת הספר שיבצה ההוצאה תמונה של הסופר שלום עליכם יחד עם ביאליק, שכתב כידוע בעיקר בעברית, אולי כדי לתת הכשר ישראלי ועברי לשפה שנחשבה "גלותית" ופסולה לחלוטין על ידי מוסדות המדינה, כולל איסור שהיה כאן להוציא עיתון יומי בשפת היידיש. אבל על הכחדת היידיש בשנות קום המדינה וראשית הציונות כבר כתבתי בסקירה לספר אחר וזה לא מעצם העניין של הסקירה הזאת.

הכרך ימים טובים הוא אוסף סיפורים שמתרחש כולו בעייריה היהודית הדימיונית שהמציא שלום עליכם ושמה כתריאליבקה, וכל הסיפורים כאן עוסקים בימי החגים, אם ראש השנה או פסח או שבועות או פורים, ובאנשי העיירה. ניכר שהסיפורים נכתבו בתקופות שונות ובפלטפורמות שונות, ואני מניחה שחלקם פורסמו בעיתונות היידית, אולי אפילו בהמשכים. יחד הריכוז שלהם בספר אחד ובקריאה מכריכה לכריכה יוצר תחושת חזרתיות, כאילו - תיארנו טיפוסים שונים בהתייחסותם ליום כיפור, עכשיו נתאר טיפוסים (אחרים אבל דומים) בפסח, או בפורים.

הכתיבה, לא יודעת אם זה הכותב או המתרגם או שילוב של שניהם, היא שפה עשירה, שואבת ישירות ממקורות ישראל ומביטויים, אבל גם מהדהדת את שפת העם במונולוגים שנשמעים הן עסיסיים והן אותנטיים, והם משתנים מדמות לדמות ומשקפים את אופיה ואת המאפיינים הייחודיים שלה. הכיבה מאוד קצבית, לפעמים מרגישה קצת כמו שיר עם בית ועם פזמון חזור, ומעבירה אווירה. גם הווי החגים, קישוט בית הכנסת, אופי הכיבוד והאוכל, מספר המאפים והמגדנות הנשלחים במשלוח מנות, עלויות ועוד, משקפים עולם יהודי ותרבותי תוסס, גם אם עני מאוד בחלקו הגדול. עולם שאבד ואיננו עוד, שכן גם אם כתריאליבקה לא היתה ולא נבראה אלא משל היתה, הרי היא משל להרבה עיירות בפולין ובאוקראינה ובתחום המושב של רוסיה, עיירות שהיו ואינן עוד כי בא עליהם הכורת. ביום כמו היום, שהוא יום הזיכרון לשואה, חשוב לזכור לא רק את המוות ורצח העם, אלא גם את העולם היהודי והתרבות שהיו ונחרבו.

ספרו של הגנרל (והנשיא) דווייט ד. אייזנהאור ("אייק"), "מסע שחרור אירופה" (הוצאת כתבים, 1951), שבו תיאר כיצד פיקד על כוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, עסק בפיקוד צבאי ברמה האסטרטגית, מה שכמובן לא פתר את המחבר מעיסוק תדיר ברמות האופרטיבית והטקטית.

בינואר 1940 שב לארצות הברית הקולונל אייזנהאור, קצין חי"ר בצבא היבשה האמריקני ששימש כקצין מטה תחת הגנרל מקארתור בפיליפינים, והוצב כקצין מטה של הדיביזיה ה־15 של חיל הרגלים. שם, כתב, בא שוב "במגע עם שני יסודות עקרוניים של המאמץ הצבאי – אנשים וכלי־נשק" (עמוד 7).

בין אוגוסט לספטמבר 1941 הוא השתתף ב"תמרוני לואיזיאנה", שורת תרגילים שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, שיזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג׳ורג׳ מרשל. התרגילים בחנו גם רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, ג׳ורג׳ ס. פאטון, וכאמור אייזנהאור בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה.

ביולי 1942, והוא כבר גנרל, עמל על תכנונו והוצאתו לפועל של מבצע "לפיד", פלישת צבאות בעלות הברית לצפון אפריקה. אז, כתב, הודיע לו הגנרל מרשל כי מונה "לשמש כמפקד הראשי של חיל המשלוח מטעם בעלות הברית" (עמוד 72). היה זה מינוי מפתיע, שכן לאייזנהאור לא היה כל ניסיון קרבי, והוא מעולם לא פיקד על כוחות בקרב. 

בפברואר 1943 התרחש הקרב במעבר קסרין שבתוניסיה, מעבר הרים בהרי האטלס שאורכו כשלושה קילומטרים. כוחות הציר בפיקוד הפילדמרשל ארווין רומל הפתיעו את כוחות הגייס השני בפיקוד גנרל לויד פרדנדאל, הביסו אותם והדפו אותם יותר מ־80 ק"מ מערבית למיקומם עד למעבר פאיד. היה זה הקרב הראשון בקנה מידה גדול של כוחות אמריקנים וגרמניים במלחמת העולם השנייה. הכישלון בקרב גרם לזעזוע קשה בפיקוד בעלות הברית.

מיד לאחר הקרב הכושל במעבר קסרין, כתב, "מיניתי את הגנרל פאטון כמפקד הגייס השני במקום גנרל פרדנדאל" (עמוד 141). אמנם, הלכה למעשה, הדיח אייזנהאור את פרדנדאל, אך הוא לא השפיל ולא פגע בכבודו של מי שפיקד על כוחות בקרב. פרדנדאל נשלח לארצות הברית עם כל ההערכה של מפקדיו על כך שניסה כמיטב יכולתו. הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל ועמד בראש הארמייה השנייה שעסקה בעיקר באימון הכוחות לפלישה לנורמנדי. יש מה ללמוד מזה גם אצלנו. 

במקביל, הבחירה בפאטון, קצין פרשים ושריון שבלט כמפקד לוחמני וכטקטיקן מבריק, הוכיחה את עצמה. "הנהגתו הסוערת של פאטון והמשמעת החמורה, שהוא התקין בגייס השני, החיוהו עד מהרה והעלו את כושרו הקרבי עד לשיא. החיילים כבר היו מנוסים בקרבות והם למדו להעריך כראוי את האימונים, המשמעת ומהירות הפעולה" (עמוד 142). 

אייזנהאור הטיל על פאטון לפקד על מתקפת הנגד שזכתה לכינוי קרב אל־גואטר. חוד החנית של הגייס שעליו פיקד היתה דיביזיית החי"ר ה־1, "האדומה הגדולה אחת", בפיקוד גנרל טרי אלן. בליל ה־16 במארס, צעדה הדיוויזיה של אלן כשבעים קילומטרים בגשם זלעפות, הדפה את הכוח הגרמני, תפסה עם שחר את גפסה, ואז התקדמה כ־15 קילומטרים לעבר גאבס ותפסה את אל גואטר.

את הדיביזיה הוביל גדוד הריינג׳רס (קומנדו) הראשון, בפיקוד לוטננט־קולונל ויליאם דארבי. הגדוד הסתנן דרך מערך האויב בנתיב נסתר שפילס בהרים ותקף את המערך האיטלקי מן העורף בהפתעה, כשבמקביל תקף רג׳ימנט החי"ר ה־26 מן החזית. האיטלקים נתפסו "עם המכנסיים למטה", והריינג׳רס ניצלו את מלוא יתרונה של ההפתעה, הרגו רבים מהם ושבו את השאר.

לאחר שנערכה להגנה הדיביזיה בלמה שם שתי דיביזיות פנצרים, איטלקית וגרמנית. היכולת האמריקנית ללחום ולנצח גם בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה זכתה להוכחה. מנגד, חוסר ניסיונו בלחימה עמד לו לרועץ בחזית זו וניכר כי המשגים שנעשו היו "שכר הלימוד" שלו. מנגד, זה טבעה של המלחמה, ולא ניתן לרכוש ניסיון קרבי מבלי לקחת חלק בלחימה.

בספר עמד אייזנהאור על "ערך האימונים. אימון טכני, פסיכולוגי וגופני הוא הנשק האחד שכל אומה יכולה לתתו לחייליה בטרם תשלח אותם" (עמוד 148) לשדה הקרב. "הואיל והמלחמה מפתיעה תמיד את הדימוקרטיות עליהן להשלים אימון זה בימות שלום" (עמוד 149), כתב. לקח זה נותר נכון, במיוחד לאור מלחמת "חרבות ברזל".

בקרב הבא, ביולי 1943, פיקד אייזנהאור על כוחות בעלות הברית בכיבוש סיציליה. הגרמנים ביקשו "להתקיף את הדיביזיה האמריקנית ה־1 ליד גילה. הדיביזיה טרם ירדה אל החוף וההתקפה איימה לחדור עד לשפת הים. אך האויב היה חסר יחידות תומכות וביחוד תותחים וחיל רגלים. פעולתה האמיצה של הדיביזיה ה־1, שנתמכה בהתמדה על־ידי יחידה מוטסת ותותחי הצי, הדפה את התקפה הנגדית לאחר כמה שעות של מלחמת פגע־וברח" (עמוד 164). היו אלה, שוב, הגנרל פאטון, מפקד הארמייה ה־7, והריינג׳רס בפיקוד דארבי שהדפו את המתקפה.

"פאטון היה תלמיד נבון של תורת המלחמה, שהעריך תמיד את ערך המהירות בניהול הפעולות. לעתים קרובות מאפשרת מהירות התנועה את צמצום יתרונותיו הזמניים של האויב, אך חשוב מזה – המהירות מאפשרת את ניתוחה המלא של כל הזדמנות נוחה ומונעת מהאויב כל אפשרות להתארגן מחדש" (עמוד 165).

יש כאלו שגורסים כי המהירות צריכה להימנות בין עקרונות המלחמה של צה"ל. גם אם לא, הרי שהמהירות חשובה ופאטון, שהניע את הארמייה שלו בקצב מבצעים מהיר הוכיח זאת. כאשר הבריטים, בפיקוד גנרל מונטגומרי, "נתקעו" בדרכם צפונה, הוא שינה את תוכניותיו ותקף את חלקו המערבי של האי. הארמייה ה־7 ביצעה נחיתת סער אמפיבית וכבשה את בירת האי, פאלרמו. בהמשך השיג פאטון את כוחותיו של מונטגומרי וכבש את מסינה.

ההישגים המבצעים לא מנעו מאייזנהאור להדיח את פאטון, לאחר שהאחרון סטר לכמה חיילים שסבלו מהלם קרב. גם אז נמנע מלבייש את פקודו וחברו. פאטון מונה למפקד קבוצת ארמיות מדומה, במטרה להטעות את הגרמנים, שהעריכו אותו מאוד.

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ־175,000 חיילי בעלות הברית, כ־50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ־11,000 כלי טיס ו־5,333 אוניות וכלי שיט אחרים. ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש.

החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה־5 ביוני לצהריי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם יהיה בידי הכוחות די זמן בכדי שיוכלו להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד בלבד, מפקד כוחות בעלות הברית, הגנרל דווייט אייזנהאור. 

למרות הסיכונים הוא קיבל את "ההחלטה להתחיל בהגשמת התכנית ב־6 ביוני" (עמוד 236). כך, במשפט לקוני, תיאר את הדרמה שבהחלטה על הפלישה לצרפת. מבצע, שכדבריו, לא הכין לו תכנית חלופית ולכן היה חייב להצליח.

ב־5 ביוני בערב נסע "אל הדיביזיה האמריקנית ה־101, אחת היחידות שמפקד התעופה כה הרבה להטיל ספק ביעילות השתתפותה. מצאתי את האנשים במצב רוח טוב ורבים מהם התבדחו וטענו שאין כל סיבה לדאגה, כי, טענו, הדיביזיה ה־101 נמצאת במקום והכל יעשה על הצד היותר טוב. נשארתי אתם עד אשר האחרון בהם נתרומם מהקרקע, קרוב לשעת חצות" (עמוד 237), כתב.

למחרת בבוקר, כתב, "הדין־וחשבון הראשון הגיע מיחידות הצנחנים, שאותן ביקרתי רק שעות ספורות קודם לכן, והדברים נכתבו בנעימה מעודדת ביותר" (עמוד 238). לדבריו, הפעולות בגזרת חוף יוטה, "שהיו כרוכות בתיאום הנחיתה האמפיבית עם פעולת הצנחנים האמריקניים, התנהלו בצורה משביעה רצון" (עמוד 238). בין אלו, היו למשל, הצנחנים מפלוגה ה' (Easy) המפורסמת מגדוד 2 שברג׳ימנט ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101.

קפטן ריצ'רד וינטרס פיקד על תריסר מלוחמי ומפקדי הפלוגה בפשיטה על סוללת התותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף יוטה. הצנחנים בפיקוד וינטרס הרגו כמה מחיילי הסוללה והשמידו את התותחים. היה זה מבצע מבריק, שבו באו לידי ביטוי מנהיגות קרבית ויוזמה טקטית במיטבם. מרבית המשתתפים בפשיטה עוטרו על אומץ הלב שהפגינו ובהם וינטרס, שעוטר על גבורתו בפשיטה בצלב השירות המצוין (העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני).

"הדיביזיות ה־1 וה־29, שערכו את ההתקפה באומהה הצליחו לבסוף לנשל את האוייב מעמדותיו, והן התקדמו במהירות לפנים הארץ. כיסי־התנגדות מבודדים עדיין החזיקו מעמד, ומעבר אחדים מהם ניתכה אש ארטילריה מטרידה על חופינו ואניות־הנחיתה שלנו. היתה לי שעת כושר לקחת דברים עם הגנרל בראדלי ומצאתיו, כתמיד, חזק ברוחו ובטוח בתוצאה הסופית" (עמוד 238).

הקרבות בנורמנדי נמשכו עוד כשלושה חודשים, במהלכם איבדו כוחות בעלות הברית את התנופה בה זכו. אז החזיר אייזנהאור, שמעולם לא ויתר על שירותיו באמת, את פאטון לחזית, מינה אותו למפקד הארמייה ה־3 והטיל עליו להוביל את מבצע "קוברה", במסגרתו שטפו כוחותיו דרך הקווים הגרמנים וביצעו קרב הבקעה ופריצה לבריטני.

פאטון העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות, וכוחותיו תקפו לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית כיתרו מאות אלפי גרמנים. ועדיין, היתה זו הנחיתה המוצלחת בנורמנדי שפתחה את החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

מהפלישה למד אייזנהאור כי "תכנית־קרב מנסה בדרך כלל להציב תמרורים אף למרחב־התקוות המרוחקות, כך שאין לך שעת כושר לניצול מרובה ככל האפשר, שתוחמץ בגלל אי־ידיעתם של החיילים את כוונותיו של המפקד. שלבים אלה של התכנית אינם מכילים הוראות קבועות כמסמרות; הללו משמשים אך ורק כציוני־דרך" (עמוד 241). לדבריו, "תכנית־קרב מעולה צריכה להיות גמישה, הן לגבי מרחב גיאו־גרפי והן לגבי הזמן, כך שהיא תוכל להתאים את עצמה בתדירות לגורמים המשתנים בעקבות בעיית הקרבות, ועל־ידי כך ניתנת האפשרות להשיג את מטרתו הסופית של המפקד. דבר בלתי נמנע הוא, שחוסר־גמישות מכשיל את מטרתו" (עמוד 241). לימים סיכם תובנה זו במשפט: "התוכניות חסרות כל ערך, אך התכנון הוא הכל".

למהדורה העברית הוסיף אייזנהאור נספח על החטיבה היהודית הלוחמת שבצבא הבריטי, וציין שתרגום הספר הוא הזדמנות "להצדיע לכבוד לוחמי היחידה אפופת הגבורה" (עמוד XI). כך למשל, כתב, באפריל 1945 "החטיבה היהודית הלוחמת צלחה את הסניו בחלקו העליון, הציבה ראש־גשר, וחשה לגלות את עקבות האוייב הנחפז בנסיגתו. היא נתקלה בהתנגדות נוקשה" (עמוד 454). אך החטיבה לא עצרה ועמדה במשימה. כמה וכמה מבוגריה רתמו את הניסיון הקרבי שרכשו בשורותיה לטובת צה"ל, ובין הבולטים שבהם ניתן למנות את הרמטכ"ל חיים לסקוב והאלופים ישראל טל, אהרון יריב ומאיר זמיר.

הספר שכתב אייזנהאור הוא ספר מרתק, הן בתחומי האסטרטגיה, הניהול והפיקוד והן בכל האמור ביכולת לרתום בעלי ברית למטרה משותפת. אף שהוא היה חסר בניסיון קרבי, מעטים ישוו לו כאסטרטג וביכולתו לחבר יריבים לכדי צוות יעיל ומנצח.

#
זה התחיל במעבר דירה ובהמוני ספרים שצצים בכל מקום. ספרים שלא זכרתי למה שמרתי, ספרים שלא ידעתי שיש לי. הספר הזה – ישן נושן. הכריכה הקדמית נתלשה, צבע דפיו צהוב שמזכיר דברים לא טובים, כשלוקחים אותו לידיים הוא משאיר עליך פירורי נייר. קראתי שוב. התחלתי כדי להבין איזה ספר זה והמשכתי כי הוא פשוט מקסים.

מישהו אמר לי שהוא יצא לאור ב 1951. על הכריכה האחורית המרוטה גם כתוב שהוא הוסרט עם שני שחקנים ידועים. התמונה המכוערת שאתם רואים היא מהסרט הזה. הם לקחו שחקנית בהירה עם תווים עדינים לשחק צוענייה יפהפייה, כהה, בעלת תווי פנים מודגשים ועיניים שחורות יוקדות. אני מניחה שלא נמצאה כזאת בארסנל השחקניות בשנות החמישים, או שאולי הם בנו על המוניטין של השחקנית הידועה, לא משנה כמה היא רחוקה מהדמות המתוארת בספר.

קולונל בריטי בורח ממחנה שבויים בזמן המלחמה ומנסה לחזור לארצו. הוא נתקל בצועניה ומשתכנע שאיש לא יחשוד בזוג צוענים – המתנהלים באיטיות בקרון עם סוס - שחצי מהם הוא שבוי בורח. וכך נתקלים שני עולמות שאין רחוק מהם האחד בשני. ועל זה הסיפור. המסע של הצועניה – המתפרנסת מהגדת עתידות, לחשים למזל, וקצת גניבות והקצין הבריטי בעל הקודים החד-משמעיים של מה שנכון ומוסרי, הוא מסע לימוד לשניהם, אבל בעיקר לבריטי "הנאור", היוצא מהמסע הזה שונה מזה שנכנס אליו.

למרות מה שמרמזת התמונה - שהיא כנראה מהסרט שהופק על פי הסיפור - זה אינו סיפור רומנטי. הבריטי הפורמלי, העצור, המופנם שהוא בעל רקע אריסטוקרטי וחשיבה רציונלית, נקלע לחיים שאין לו כלים להבין. אישה שחשיבתה מיסטית, המובלת על ידי אמונות טפלות, לחשים וקסמים וגרוע מכך – היא לא "מוסרית" (יש לה בעל בבית סוהר, אין לה עכבות בענייני מין, היא אינה מרגישה שהגדת עתידות לאנשים תמימים הוא שקר ויש לה כל מיני "תרופות" שמבוססות על אתם לא רוצים לדעת מה). מעל ראשי שני הגיבורים בסיפור מרחף איום: הקולונל עלול להיתפס, הצוענייה היא תוצר של דורות אנשים דחויים ונרדפים על ידי האוכלוסייה בה הם עוברים. הקולונל, הנאור בעיני עצמו, לומד דבר או שניים על סובלנות, קבלת האחר,וגם על אהבה שאינה תלויה בגזע או בהשכלה.

אז לא. הקולונל לא בחר להישאר עם הצוענייה. מה פתאום? אבל סביר מאד שהחווייה שעבר תעניק לו ערך מוסף לחיים, כשיחזור אליהם בריא ושלם (אני מקווה) והצוענייה? היא מציאותית. מטרתה לשרוד ואת המטרה הזאת היא מקיימת בנאמנות רבה.
אף אחד לא יקרא עוד את הספר הזה. בכל חיפושי לא מצאתי אותו, העותק שיש בידי יילך, לצערי, לפח: הוא כל כך הרוס שלא ניתן לקרוא אותו בלי להשיל דפים בכל מקום ולהתמלא קונפטי של נייר... הביקורת הזו היא מצבה על קברו של הספר הזה, שגרם לי הנאה רבה כל פעם שקראתי אותו, וסופו, איכשהו, מתאים לו ככפפה ליד.


* תודה מיוחדת מגיעה לבת-יה ואברהם, שמצאו את הפרטים שלא הצלחתי למצוא, ולחובב ספרות שהעלה את הישיש הזה למערכת סימניה.

שלום עליכם, למה איכזבתני?!

בעבר קראתי את "טוביה החולב" בתרגומו של י.ד. ברקוביץ, שאמנם היווה בחירה לא קלה לקריאה, אך מאוד נהניתי מספר מצחיק, מעציב ואף מרגיז לעיתים. לאחר מכן קראתי גם את "שיר השירים" שלו בתרגום אהרוני והוקסמתי.

הספר הזה, "ימים טובים", נראה בוסרי, או כפי שנקרא היום "חצי אפוי". יש בו אוסף של סיפורים קצרים הסובבים סביב חגים, שלעיתים חוזרים על עצמם בצורה מונוטונית ולא מעניינת. למשל, בסיפור על יום כיפור מסופר על אדם X שבדרך כלל הוא רגזן מקלל את הבריות וכו', אך ביום כיפור הוא נופת צופים ובא לבקש סליחה ומחילה מכולם; אדם Y שבדרך כלל הוא רגזן מקלל את הבריות וכו', ביום כיפור הוא נופת צופים ובא לבקש סליחה ומחילה מכולם; אדם Z שבדרך כלל...הבנתם את הרעיון. ואז מגיע סיפור חדש על שמחת תורה, כמו שאומרים מונטי פייטון "And now for something completely different" - אדם X, שבדרך כלל הוא רגזן/עצוב/נחבא אל הכלים, בשמחת תורה הוא שמח ובעל תעוזה; אדם Y, שבדרך כלל הוא רגזן/עצוב/נחבא אל הכלים, בשמחת תורה הוא שמח ובעל תעוזה; אדם Z... הרגיש כמו תרגיל בכתיבה ולא כספר של סופר מגובש.

יש בקובץ סיפור יפה על חברות בין ילד יהודי וילד גוי בערב פסח שנעה באופן פסטורלי עד ש... הסיפור מלווה בתיאורי נוף יפים והקשר בין הילדים אף הוא מתואר היטב. סיפור אחר על נחמה האדומה ונחמה השחורה התחיל בצורה מעניינת אך איבד את המומנטום והסתיים בצורה סתמית. בין הסיפורים ישנו גם "ספר שיר השירים" בתרגומו של י.ד. ברקוביץ, אך התגברתי על רצוני להשוות אותו לתרגומו של אהרוני ונטשתי את הספר לפני שהגעתי אליו. אמנם, יש בספר גם קטעים מצחיקים ומשעשעים, אך באופן כללי הוא לא הגיע לרמה שציפיתי.

את ספריו של שלום עליכם אנסה לקרוא בעתיד, אך על הספר הזה לא אוכל להמליץ.

Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ

רעיון מקורי ייחודי:
אדם מוותר על צילו,
ומגלה שהחיים ללא צל הינם בעייתיים מאוד ואף קשים,
יוצא בנדודים לנסות להחזיר את הצל שלו בחזרה.
הצל למעשה הוא דימוי למשהו אחר... מהו?
המוסר והמידות הטובות? אולי המולדת? ההקשר?
מסקרן אותי איך התרגום החדש.

ספר מרתק של היסטוריון מוערך, המתאר את קורותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל ומספר גם על מקומן של הנשים האנוסות בהעברת המסורות והמנהגים היהודים מדור לדור.
רות טוען שמראשית האינקוויזיציה, הנשים היו נחושות לקיים את המצוות מתוך אמונה חזקה שלא נפלה מאמונתם של הגברים. במסמכי חקירות האינקוויזיציה נמצא שאכן הנשים היו הרוב המכריע שעמדו ביהדותן עד הקץ והן קידשו את השם במותן.

וואו - זו המילה.
ספר מדהים. ברגישות ובליריות שפאסט כל כך טוב בהם הוא מצליח להקים לנגד עינינו את התרבות הרומית של דיכוי העבדים, כמו גם את רוח הדרור של המרד והרצון לשבור השלשלאות.
אחרי קריאת הספר הזה החלטתי לשחרר את העבדים שלי (או לפחות אם הייתי חי לפני 1000 שנה והיו לי כמה).
מומלץ מאוד מאוד מאוד.
ומילה על התרגום: מדהים!
כל מי שאוהב את התרגומים של ליבנית (שר הטבעות בתרגום הראשון והמקסים) יחגוג גם כאן.
מומלץ ביותר!

קראתי את הספר הזה שוב לאחר עשור.
מרוב שהתרשמתי ממנו בפעם הראשונה, היה לי קשה להאמין עד כמה התרשמתי, אולי פי שלושה בקריאה השניה. מצאתי מסרים שלא נתתי עליהם את דעתי בפעם הקודמת. קראתי אותו באנגלית הפעם. בניגוד לקריאה בשפת האם בה יש נטייה לבלוע מילים פה ושם, כשקוראים בשפה אחרת שמים לב למילים אחת אחת. קראתי אותו לאט, בלי לבלוע, עם הגייה, ולא רק זה - הקראתי אותו לעצמי בקול, מה שהפך אותו למוחשי יותר. משהו בספר הזה נתן לי תחושה מיוחדת. לא רק התחושה שניתנת לאחר שקוראים משהו שקראת לפני שנים, תחושת הנוסטלגיה והמוכר, אלא תחושה יותר ביתית מזה. כמו לצאת למסע בזמן ולהיכנס לגן הילדים בו שיחקת, לשים לב לדברים חדשים כמו קופסת קוביות שאז באה לך בזווית העין כמשהו ברור מאליו, או איזו יד של בובה שנקברה בארגז החול.
כמה התבאסתי שהוא הסתיים. אני יודעת שאין מה לבכות על ספר שנגמר, אבל הוא באמת קצר מדי. ברור מאליו שארוול היה בעל דעות מאוד מוצקות בנוגע לשלטון בזמנו, והעביר אותן בצורה הכי ברורה שניתן היה. הוא כל כך חריף במסרים שלו, שאין סיכוי לקרוא את הספר כאגדה נטו, אתה חוטף את המסר בפרצוף כמו סטירה. לא רק הספר בפעם השניה הדהים אותי, אלא הסיבה שבגללה קראתי אותו בפעם השניה: המחזה. יש מחזה של תיאטרון גשר על חוות החיות, שהיה כל כך מדהים בעיניי שקשה היה לי להשתחרר ממנו הרבה זמן.

השחקנים היו מדהימים, הם שיחקו בעלי חיים וכשאתה יושב שם באולם והכל חשוך ורק הם נמצאים מולך, בניגוד למסך בבית קולנוע שבו אתה עדיין סוג של צופה מהצד, שם אתה ממש נמצא. הקולות יוצאים בלייב מגרונות השחקנים, והם לא סתם מעמידים פני מישהו אחר - הם מעמידים פני חיות! הסוסים הלכו כמו סוסים, התרנגולות ניקרו וקראו וניענעו את ראשן קדימה ואחורה, החזירים נחרו בין משפט למשפט והעיזים דיברו בקול גבוה וצווחני. הדמות האהובה עליי בספר היה בוקסר, הסוס. כל כך קיוויתי שלא אתאכזב, ולא רק שלא התאכזבתי - הוא עלה על כל הציפיות שלי! הוא לא גילם סוס - הוא היה סוס! ההליכה הסוסית שלו לא יכלה להיות אמינה יותר, ההתנהגות לא יכלה להיות תואמת יותר לדמות, והקול, הבעות הפנים והמראה החיצוני, החרחורים, הצהלות, הכל - היו מעל ומעבר למצופה. בחיי. שאפו לשחקן הנהדר הזה. גם השחקנית ששיחקה את נפוליאון היתה נהדרת, מולי משכה את תשומת לבי וכמובן, בנג'מין החמור.
אם היית עוצם את העיניים, היית בטוח שעל הבמה ישנה חוות חיות אמיתית.

עוד דבר שהיה מיוחד הוא המוזיקה. לא הביאו רשימת פלייליסט של מוזיקת רקע לרגעי הדרמה, אלא מאחורי פרגוד שמדי פעם חשף את עצמו, ישבה להקה בעלת שלושה נגנים שניגנו חי. לא רק שהמוזיקה היתה חיה, הם ניגנו שירים ארצישראליים שהולחנו כמוזיקת רקע דרמתית. ים השיבולים, למשל - המנגינה של השיר נלקחה "ים השיבולים שמסביב" - אבל בנגינת גיטרה חשמלית דרמטית, שבניגוד לשיר המקורי, עשתה לי צמרמורת. היו גם "ארץ ישראל יפה", "אנשים טובים" ועוד. ולעומתם, היו שירים נוספים של מלחינים כמו אדריאן מיטשל. כל כך מדהים היה השילוב הזה בין השירים הארצישראליים להצגה עצמה, שאגב, לא העבירה רק את המסר המכוון מהסופר, אלא מסרים נוספים על ישראל של ימינו. קולו של מייז'ור הזקן למשל היה כמעט אחד לאחד כקולו של בן גוריון. גם השורה "איפה ישנם עוד חזירים כמו החזיר ההוא", שאגב הפילה אותי מצחוק, היתה חתרנית ועוקצנית. התסריט הגאוני נתן עקיצות תוך כדי וגם אחרי המהפכה בחווה, כמו השנים הראשונות שלאחר קום המדינה, והעלים אותן עם ביסוס השלטון העריצי כמו הימים הללו ממש פה בישראל. זה רק מחזק לדעתי את התחושה שאורוול ניבא, כביכול, את מסלולה של מדינת ישראל, גם אם כמובן לא ידע בכלל שתהיה קיימת. אני מניחה שהכל היה חלק מזה. ונו, מה יותר מדהים מזה באמנות - היא יכולה להתאים לכל זמן ולכל אחד, בז'אנרים, נושאים ומסרים שונים. מודרניים וקלאסיים, פוליטיים, דתיים, חזותיים. הכל ביחד.
אם היה לי את הכסף, הייתי הולכת למחזה הזה עוד עשרות פעמים.

טריילר למעוניינים:
https://www.youtube.com/watch?v=SZq9PoqT89g

הספר יצא לאור ב 1951, כנראה מייד לאחר הפיטורים של דאגלס מקארתור על ידי הנשיא טרומן, ומתוך נסיון להבהיר את "חידת מק-ארתור".

כתוב טוב, רובו כתיבה עיתונאית, חלקו אסופה של מאמרים ומכתבים.

הספר לא ממש עדכני, אבל מוסיף ושופך אור על אשיותו של דאגלס מקארתור.
הייתי אומר שהספר לא ממש הכרחי, אלא אם הפרק הספציפי הזה בהיסטוריה של המזרח הרחוק חשובה לך.

הספר הזה פשוט הימם אותי.
הכתיבה הכנה, הרגישה והאנושית של יבטושנקו אינה דבר שניתן לפסוח עליו.
יבטושנקו אוהב אדם וניתן לראות זאת בכל משפט ומילה שבכרך שירים זה, הוא אינו רק דוגל בהומניות אלא גם אומר שבכדי להיות רוסי ישנו צורך לאהוב את כל הבריות באופן שווה ללא הבדלי דת, מין וגזע זהו רוסי טוב. רוסי טוב איננו אדם אשר נולד להורים רוסים אלא מי שמאמץ לחיקו את תורת החמלה האנושית.

שיר אחד מיני רבים המנגיש לקורא את תורתו של יבטושנקו, הוא השיר באבי יאר, בשיר זה הדובר מנסה להכנס לנעליו של היהודי מימים עברו, היהודי שהנו עבד במצרים, ישו, ואפילו דרייפוס.
הוא אינו נח ואף מדמה את עצמו כאנה פרנק, את החיים במסתור קטן וגם את היהודים שנשרפו בשואה, בין אם זקנים או צעירים.

היופי בכתיבתו של יובטשנקו שהוא איננו מנסה לשפוט את האחר אלא ההפך, הוא מנסה להבינו, להכילו, הוא מנסה להזדהות עם כאבו.
לשפוט אדם בלי להכירו ולומר עליו דברי שקץ ותועבה הינם קלים אך יבטושנקו מנסה לעשות דבר אחר- להבין לליבו של היהודי ואף של אנשים שאינם יהודים, כפי שניתן לראות בשירו ״ בית העלמין האמריקאי בקובה״

בשיר זה המשורר מבכה את זניחת קבריהם של הקבורים האמריקאים על ידי הקובנים, הוא מביע את רגשותיו ומתרעם על הכינוי שהקובנים בחרו להצמיד לאישים אלה וכולו תקווה כי ימחק כינוי זה מעל הלקסיקונים ושהמתים האמריקאים יקבלו הכבוד המגיע להם.

מלבד זאת, המשורר ניחן בהערכתה של העבודה הקשה, הוא ראה בה ערך עליון והוא בשיריו אף מביא דוגמאות לכך: הסטודנט העני שרוצה לשמוע קונצרט טוב ועובד כמחלק אבטיחים, הנשים שעובדות בבית חרושת שבעברן לחמו במלחמה למען ארצן ואזרחיה.
ואף מקשר את אהבתו למולדתו רוסיה לעבודה זו, הוא מודה למולדת על כך שאיפשרה את העמל ועבודת הכפיים.

יבטושנקו הוא משורר בחסד.
לעניות דעתי ישנו הצורך שמרבית הבריות יקראו את כתביו, שיראו אנושיות מהי, נתינה ללא תמורה.
זה היה נהדר אילו יכולתי להיפגש עימו ולומר לו אישית את מחשבותיי אודות שיריו.






באבי יאר

מאת יבגני יבטושנקו. תרגום מרוסית: אריה אהרוני

בבאבי יאר לא נישאים כל גלעדים.
בכתב פ.נ. גלמי נבט מדרון תהומות.
היום אני ירא.
אני אחוז פחדים.
שנותי היום כשנות
עם ישראל עצמו.
דומה עלי –
אני הוא איש עברי.
הנה על פני מצרים אשוטט.
הנה אני מוקע על צלב, דמי שותת
ועד היום אשא עקבי המסמרים.
דומה עלי כי דריפוס-
הוא אני.
סחי קרתני הוא מלשיני ודיני
מבעד לסורג
דיני נרדף להיות
חשוף לבוז
לרוק ולשקרים
ומטרוניתות בשמלות תחרים,
צווחות ומצביעות עלי במטריות.
דומה עלי –
אני הוא נער קט
בביאליסטוק אשר בדם טובלה.
נגידי המסבאה שטופי חנגה.
צחנת בצל וי"ש מהם עולה
אני נבעט, כבדות מגף דורסת.
לשווא אפיל תחינה.
"הכה בז'יד, הצל את רוסיה!"
בהורתי פורע מתעלל.
הו, עם רוסי שלי!
אדע בכל מאוד –
אחות עמים אומרת מהותך,
אך אלה שידיהם מזוהמות,
הרבו במלא גרון לשאת לשוא שמך.
ארצי שלי, ידעתי כי טובה את.
הו, מה כלימה
כי בלי כל רעדה,
עדת האנטישמים המזועת
בשם "ברית עם רוסיה" נתקשטה.
דומה עלי –
כי אנה פראנק אני.
כבת זמורה
לעת אביב שקופה, חורת.
לבי אוהב.
אין צורך במלים.
אך זאת,
כי זה בזו נביטה חרש.
מה מעטה הזכות לחוש כאן ולראות!
ירקות עלים ותכול שמים –
אסורים.
אבל אפשר הרבה מאוד, במסתרים,
לחבוק איש את רעהו ענוגות.
באים לכאן?
אל פחד-
שעטה היא
של האביב –
זה הוא בא בחפזו.
קרב נא אלי,
תן חיש את השפתיים
שוברים הדלת?
לא הקרח זע.
בבאבי יאר עשבי הבר יהמו
עצים-
כדיינים קודרי מבט.
הכל זועק אלמות
אני מסיר הכובע
וחש כיצד שיבה זורקה בי אט.
ואנוכי עצמי-
אלמות המשוועת
על רבבות רבוא שנקברו
אני פה כל זקן אשר נורה למוות,
אני הוא פה כל ילד קט ירוי.
זאת לא אשכח
ולא אמחה מקרב!
ה"אינטרנציונל" לו באונו ירעם
בעת שיטמן לעדי עד בקבר
אחרון האנטישמים בעולם.
דמי שלי לא יהודי הנהו,
אולם כל אנטישמי בזממו
כשנוא את היהודים אותי אויב, שונא הוא
ומשום כך –
אני רוסי ראוי לשמו!

"My mission in Israel 1948-1951"/James G McDonald
הספר הישן הזה באנגלית עם הכריכה הקשה חיכה לי על המדף כבר כמה שנים. ידעתי שהוא יעניין אותי וכרגיל, לקחתי אותו יום אחד לידי והתחלתי לקרוא בו. מחברו ג'יימס מקדונלד היה השגריר (ציר) הראשון של ארה"ב במדינת ישראל "התינוקת" שרק קמה. למעשה היה זה "מזלה הטוב" של ישראל כי מקדונלד היה ידיד גדול של ישראל, הציונות והיהודים בכלל. הוא היה מינוי אישי של הנשיא טרומן ובתפקידו הדיפלומטי ולמרות שמילא את תפקידו בנאמנות והעביר את המסרים של ארה"ב (שלעתים היו גם מאיימים) הוא עזר לישראל ככל אשר יכל ונלחם את מלחמתה של ישראל בפקידי משרד החוץ האמריקני, שחלקם היו אדישים ולעתים גם עוינים לישראל.
הוא החל את תפקידו בארץ ב-1948 כשמלחמת העצמאות עוד הייתה בעיצומה וממש מרתק בעיניי לקרוא את תיאוריו על תל אביב אז והבעיות הפרוזאיות שנאלץ להתמודד איתן, כמו למשל, מציאת דיור הולם לבית השגריר. גם הבעיות הבין לאומיות שהיו אז על הפרק: למשל עניין ירושליים שנועדה להיות לפי הצעת החלוקה "עיר בין לאומית" בחסות האו"ם ולא בשליטת ישראל. וכמה מאיתנו יודעים למשל שהייתה אז הצעה ביוזמה בריטית לקריעת הנגב הדרומי מישראל הצעה שאותה קידם בעיקר הרוזן ברנדוט, הנציג השוודי של האו"ם (ובגללה גם נרצח בירושליים ע"י מתנקשים יהודים) מרתקים בעיניי גם תיאוריהם כאן של הצמרת הפוליטית של ישראל אז ותנאי חייהם: דוד בן גוריון למשל; הוא מתאר לדוגמה פגישה חשובה בליל חורף קר בביתו הצנוע של בן גוריון שאין בו הסקה ושניהם מתחממים באחת הפינות ליד תנור נפט ופולה בן גוריון שמדיחה בעצמה את הכלים במטבח... (ורק להשוות את זה עם בית ראש הממשלה של היום...) ויש גם תיאורים נוספים של אישים כמו: משה שרת, גולדה מאיר, דב יוסף, קפלן ועוד אישים שכמעט לכולם היום יש רחובות על שמם... לג'יימס מקדונלד בעצמו יש (ובצדק) רחוב היום ברמת גן במיקום שבו גר כשגריר ברמת גן
ועוד פרט מעניין העותק שנמצא ברשותי חתום בידי ג'ימס מקדונלד בעצמו ואני מניח שהוא גם בעל ערך... על כל פנים כמי שמתעניין בהיסטוריה של הישוב היהודי וישראל, זהו ספר שריתק אותי...

סיפורה של רמת אנטוליה בשנות החמישים. מורה צעיר חוזר לאזור בו הוא נולד ללמד בבית הספר לאחר ששהה בעיר המחוז אקסריי. החזרה לכפרים יוצרית אצלו קונפליקט אדיר ואת תיסכוליו הוא מבטא באופפן יוצא מן הכלל, בכתיבה כשרונית, בשפה עשירה, זאת בהיותו בן 18 בלבד.הספר פות חלון אל החיים בכפרי מרכז טורקיה בעת ההיא. מי שהסתובב ברמת אנטוליה או מתעתד לעשות זאת, זהו ספר חובה עבורו.