ספרו של הגנרל (והנשיא) דווייט ד. אייזנהאור ("אייק"), "מסע שחרור אירופה" (הוצאת כתבים, 1951), שבו תיאר כיצד פיקד על כוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, עסק בפיקוד צבאי ברמה האסטרטגית, מה שכמובן לא פתר את המחבר מעיסוק תדיר ברמות האופרטיבית והטקטית.
בינואר 1940 שב לארצות הברית הקולונל אייזנהאור, קצין חי"ר בצבא היבשה האמריקני ששימש כקצין מטה תחת הגנרל מקארתור בפיליפינים, והוצב כקצין מטה של הדיביזיה ה־15 של חיל הרגלים. שם, כתב, בא שוב "במגע עם שני יסודות עקרוניים של המאמץ הצבאי – אנשים וכלי־נשק" (עמוד 7).
בין אוגוסט לספטמבר 1941 הוא השתתף ב"תמרוני לואיזיאנה", שורת תרגילים שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, שיזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג׳ורג׳ מרשל. התרגילים בחנו גם רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, ג׳ורג׳ ס. פאטון, וכאמור אייזנהאור בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה.
ביולי 1942, והוא כבר גנרל, עמל על תכנונו והוצאתו לפועל של מבצע "לפיד", פלישת צבאות בעלות הברית לצפון אפריקה. אז, כתב, הודיע לו הגנרל מרשל כי מונה "לשמש כמפקד הראשי של חיל המשלוח מטעם בעלות הברית" (עמוד 72). היה זה מינוי מפתיע, שכן לאייזנהאור לא היה כל ניסיון קרבי, והוא מעולם לא פיקד על כוחות בקרב.
בפברואר 1943 התרחש הקרב במעבר קסרין שבתוניסיה, מעבר הרים בהרי האטלס שאורכו כשלושה קילומטרים. כוחות הציר בפיקוד הפילדמרשל ארווין רומל הפתיעו את כוחות הגייס השני בפיקוד גנרל לויד פרדנדאל, הביסו אותם והדפו אותם יותר מ־80 ק"מ מערבית למיקומם עד למעבר פאיד. היה זה הקרב הראשון בקנה מידה גדול של כוחות אמריקנים וגרמניים במלחמת העולם השנייה. הכישלון בקרב גרם לזעזוע קשה בפיקוד בעלות הברית.
מיד לאחר הקרב הכושל במעבר קסרין, כתב, "מיניתי את הגנרל פאטון כמפקד הגייס השני במקום גנרל פרדנדאל" (עמוד 141). אמנם, הלכה למעשה, הדיח אייזנהאור את פרדנדאל, אך הוא לא השפיל ולא פגע בכבודו של מי שפיקד על כוחות בקרב. פרדנדאל נשלח לארצות הברית עם כל ההערכה של מפקדיו על כך שניסה כמיטב יכולתו. הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל ועמד בראש הארמייה השנייה שעסקה בעיקר באימון הכוחות לפלישה לנורמנדי. יש מה ללמוד מזה גם אצלנו.
במקביל, הבחירה בפאטון, קצין פרשים ושריון שבלט כמפקד לוחמני וכטקטיקן מבריק, הוכיחה את עצמה. "הנהגתו הסוערת של פאטון והמשמעת החמורה, שהוא התקין בגייס השני, החיוהו עד מהרה והעלו את כושרו הקרבי עד לשיא. החיילים כבר היו מנוסים בקרבות והם למדו להעריך כראוי את האימונים, המשמעת ומהירות הפעולה" (עמוד 142).
אייזנהאור הטיל על פאטון לפקד על מתקפת הנגד שזכתה לכינוי קרב אל־גואטר. חוד החנית של הגייס שעליו פיקד היתה דיביזיית החי"ר ה־1, "האדומה הגדולה אחת", בפיקוד גנרל טרי אלן. בליל ה־16 במארס, צעדה הדיוויזיה של אלן כשבעים קילומטרים בגשם זלעפות, הדפה את הכוח הגרמני, תפסה עם שחר את גפסה, ואז התקדמה כ־15 קילומטרים לעבר גאבס ותפסה את אל גואטר.
את הדיביזיה הוביל גדוד הריינג׳רס (קומנדו) הראשון, בפיקוד לוטננט־קולונל ויליאם דארבי. הגדוד הסתנן דרך מערך האויב בנתיב נסתר שפילס בהרים ותקף את המערך האיטלקי מן העורף בהפתעה, כשבמקביל תקף רג׳ימנט החי"ר ה־26 מן החזית. האיטלקים נתפסו "עם המכנסיים למטה", והריינג׳רס ניצלו את מלוא יתרונה של ההפתעה, הרגו רבים מהם ושבו את השאר.
לאחר שנערכה להגנה הדיביזיה בלמה שם שתי דיביזיות פנצרים, איטלקית וגרמנית. היכולת האמריקנית ללחום ולנצח גם בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה זכתה להוכחה. מנגד, חוסר ניסיונו בלחימה עמד לו לרועץ בחזית זו וניכר כי המשגים שנעשו היו "שכר הלימוד" שלו. מנגד, זה טבעה של המלחמה, ולא ניתן לרכוש ניסיון קרבי מבלי לקחת חלק בלחימה.
בספר עמד אייזנהאור על "ערך האימונים. אימון טכני, פסיכולוגי וגופני הוא הנשק האחד שכל אומה יכולה לתתו לחייליה בטרם תשלח אותם" (עמוד 148) לשדה הקרב. "הואיל והמלחמה מפתיעה תמיד את הדימוקרטיות עליהן להשלים אימון זה בימות שלום" (עמוד 149), כתב. לקח זה נותר נכון, במיוחד לאור מלחמת "חרבות ברזל".
בקרב הבא, ביולי 1943, פיקד אייזנהאור על כוחות בעלות הברית בכיבוש סיציליה. הגרמנים ביקשו "להתקיף את הדיביזיה האמריקנית ה־1 ליד גילה. הדיביזיה טרם ירדה אל החוף וההתקפה איימה לחדור עד לשפת הים. אך האויב היה חסר יחידות תומכות וביחוד תותחים וחיל רגלים. פעולתה האמיצה של הדיביזיה ה־1, שנתמכה בהתמדה על־ידי יחידה מוטסת ותותחי הצי, הדפה את התקפה הנגדית לאחר כמה שעות של מלחמת פגע־וברח" (עמוד 164). היו אלה, שוב, הגנרל פאטון, מפקד הארמייה ה־7, והריינג׳רס בפיקוד דארבי שהדפו את המתקפה.
"פאטון היה תלמיד נבון של תורת המלחמה, שהעריך תמיד את ערך המהירות בניהול הפעולות. לעתים קרובות מאפשרת מהירות התנועה את צמצום יתרונותיו הזמניים של האויב, אך חשוב מזה – המהירות מאפשרת את ניתוחה המלא של כל הזדמנות נוחה ומונעת מהאויב כל אפשרות להתארגן מחדש" (עמוד 165).
יש כאלו שגורסים כי המהירות צריכה להימנות בין עקרונות המלחמה של צה"ל. גם אם לא, הרי שהמהירות חשובה ופאטון, שהניע את הארמייה שלו בקצב מבצעים מהיר הוכיח זאת. כאשר הבריטים, בפיקוד גנרל מונטגומרי, "נתקעו" בדרכם צפונה, הוא שינה את תוכניותיו ותקף את חלקו המערבי של האי. הארמייה ה־7 ביצעה נחיתת סער אמפיבית וכבשה את בירת האי, פאלרמו. בהמשך השיג פאטון את כוחותיו של מונטגומרי וכבש את מסינה.
ההישגים המבצעים לא מנעו מאייזנהאור להדיח את פאטון, לאחר שהאחרון סטר לכמה חיילים שסבלו מהלם קרב. גם אז נמנע מלבייש את פקודו וחברו. פאטון מונה למפקד קבוצת ארמיות מדומה, במטרה להטעות את הגרמנים, שהעריכו אותו מאוד.
מבצע הפלישה לצרפת כלל כ־175,000 חיילי בעלות הברית, כ־50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ־11,000 כלי טיס ו־5,333 אוניות וכלי שיט אחרים. ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש.
החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה־5 ביוני לצהריי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם יהיה בידי הכוחות די זמן בכדי שיוכלו להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד בלבד, מפקד כוחות בעלות הברית, הגנרל דווייט אייזנהאור.
למרות הסיכונים הוא קיבל את "ההחלטה להתחיל בהגשמת התכנית ב־6 ביוני" (עמוד 236). כך, במשפט לקוני, תיאר את הדרמה שבהחלטה על הפלישה לצרפת. מבצע, שכדבריו, לא הכין לו תכנית חלופית ולכן היה חייב להצליח.
ב־5 ביוני בערב נסע "אל הדיביזיה האמריקנית ה־101, אחת היחידות שמפקד התעופה כה הרבה להטיל ספק ביעילות השתתפותה. מצאתי את האנשים במצב רוח טוב ורבים מהם התבדחו וטענו שאין כל סיבה לדאגה, כי, טענו, הדיביזיה ה־101 נמצאת במקום והכל יעשה על הצד היותר טוב. נשארתי אתם עד אשר האחרון בהם נתרומם מהקרקע, קרוב לשעת חצות" (עמוד 237), כתב.
למחרת בבוקר, כתב, "הדין־וחשבון הראשון הגיע מיחידות הצנחנים, שאותן ביקרתי רק שעות ספורות קודם לכן, והדברים נכתבו בנעימה מעודדת ביותר" (עמוד 238). לדבריו, הפעולות בגזרת חוף יוטה, "שהיו כרוכות בתיאום הנחיתה האמפיבית עם פעולת הצנחנים האמריקניים, התנהלו בצורה משביעה רצון" (עמוד 238). בין אלו, היו למשל, הצנחנים מפלוגה ה' (Easy) המפורסמת מגדוד 2 שברג׳ימנט ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101.
קפטן ריצ'רד וינטרס פיקד על תריסר מלוחמי ומפקדי הפלוגה בפשיטה על סוללת התותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף יוטה. הצנחנים בפיקוד וינטרס הרגו כמה מחיילי הסוללה והשמידו את התותחים. היה זה מבצע מבריק, שבו באו לידי ביטוי מנהיגות קרבית ויוזמה טקטית במיטבם. מרבית המשתתפים בפשיטה עוטרו על אומץ הלב שהפגינו ובהם וינטרס, שעוטר על גבורתו בפשיטה בצלב השירות המצוין (העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני).
"הדיביזיות ה־1 וה־29, שערכו את ההתקפה באומהה הצליחו לבסוף לנשל את האוייב מעמדותיו, והן התקדמו במהירות לפנים הארץ. כיסי־התנגדות מבודדים עדיין החזיקו מעמד, ומעבר אחדים מהם ניתכה אש ארטילריה מטרידה על חופינו ואניות־הנחיתה שלנו. היתה לי שעת כושר לקחת דברים עם הגנרל בראדלי ומצאתיו, כתמיד, חזק ברוחו ובטוח בתוצאה הסופית" (עמוד 238).
הקרבות בנורמנדי נמשכו עוד כשלושה חודשים, במהלכם איבדו כוחות בעלות הברית את התנופה בה זכו. אז החזיר אייזנהאור, שמעולם לא ויתר על שירותיו באמת, את פאטון לחזית, מינה אותו למפקד הארמייה ה־3 והטיל עליו להוביל את מבצע "קוברה", במסגרתו שטפו כוחותיו דרך הקווים הגרמנים וביצעו קרב הבקעה ופריצה לבריטני.
פאטון העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות, וכוחותיו תקפו לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית כיתרו מאות אלפי גרמנים. ועדיין, היתה זו הנחיתה המוצלחת בנורמנדי שפתחה את החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.
מהפלישה למד אייזנהאור כי "תכנית־קרב מנסה בדרך כלל להציב תמרורים אף למרחב־התקוות המרוחקות, כך שאין לך שעת כושר לניצול מרובה ככל האפשר, שתוחמץ בגלל אי־ידיעתם של החיילים את כוונותיו של המפקד. שלבים אלה של התכנית אינם מכילים הוראות קבועות כמסמרות; הללו משמשים אך ורק כציוני־דרך" (עמוד 241). לדבריו, "תכנית־קרב מעולה צריכה להיות גמישה, הן לגבי מרחב גיאו־גרפי והן לגבי הזמן, כך שהיא תוכל להתאים את עצמה בתדירות לגורמים המשתנים בעקבות בעיית הקרבות, ועל־ידי כך ניתנת האפשרות להשיג את מטרתו הסופית של המפקד. דבר בלתי נמנע הוא, שחוסר־גמישות מכשיל את מטרתו" (עמוד 241). לימים סיכם תובנה זו במשפט: "התוכניות חסרות כל ערך, אך התכנון הוא הכל".
למהדורה העברית הוסיף אייזנהאור נספח על החטיבה היהודית הלוחמת שבצבא הבריטי, וציין שתרגום הספר הוא הזדמנות "להצדיע לכבוד לוחמי היחידה אפופת הגבורה" (עמוד XI). כך למשל, כתב, באפריל 1945 "החטיבה היהודית הלוחמת צלחה את הסניו בחלקו העליון, הציבה ראש־גשר, וחשה לגלות את עקבות האוייב הנחפז בנסיגתו. היא נתקלה בהתנגדות נוקשה" (עמוד 454). אך החטיבה לא עצרה ועמדה במשימה. כמה וכמה מבוגריה רתמו את הניסיון הקרבי שרכשו בשורותיה לטובת צה"ל, ובין הבולטים שבהם ניתן למנות את הרמטכ"ל חיים לסקוב והאלופים ישראל טל, אהרון יריב ומאיר זמיר.
הספר שכתב אייזנהאור הוא ספר מרתק, הן בתחומי האסטרטגיה, הניהול והפיקוד והן בכל האמור ביכולת לרתום בעלי ברית למטרה משותפת. אף שהוא היה חסר בניסיון קרבי, מעטים ישוו לו כאסטרטג וביכולתו לחבר יריבים לכדי צוות יעיל ומנצח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
