“קראתי את הספר הזה שוב לאחר עשור.
מרוב שהתרשמתי ממנו בפעם הראשונה, היה לי קשה להאמין עד כמה התרשמתי, אולי פי שלושה בקריאה השניה. מצאתי מסרים שלא נתתי עליהם את דעתי בפעם הקודמת. קראתי אותו באנגלית הפעם. בניגוד לקריאה בשפת האם בה יש נטייה לבלוע מילים פה ושם, כשקוראים בשפה אחרת שמים לב למילים אחת אחת. קראתי אותו לאט, בלי לבלוע, עם הגייה, ולא רק זה - הקראתי אותו לעצמי בקול, מה שהפך אותו למוחשי יותר. משהו בספר הזה נתן לי תחושה מיוחדת. לא רק התחושה שניתנת לאחר שקוראים משהו שקראת לפני שנים, תחושת הנוסטלגיה והמוכר, אלא תחושה יותר ביתית מזה. כמו לצאת למסע בזמן ולהיכנס לגן הילדים בו שיחקת, לשים לב לדברים חדשים כמו קופסת קוביות שאז באה לך בזווית העין כמשהו ברור מאליו, או איזו יד של בובה שנקברה בארגז החול.
כמה התבאסתי שהוא הסתיים. אני יודעת שאין מה לבכות על ספר שנגמר, אבל הוא באמת קצר מדי. ברור מאליו שארוול היה בעל דעות מאוד מוצקות בנוגע לשלטון בזמנו, והעביר אותן בצורה הכי ברורה שניתן היה. הוא כל כך חריף במסרים שלו, שאין סיכוי לקרוא את הספר כאגדה נטו, אתה חוטף את המסר בפרצוף כמו סטירה. לא רק הספר בפעם השניה הדהים אותי, אלא הסיבה שבגללה קראתי אותו בפעם השניה: המחזה. יש מחזה של תיאטרון גשר על חוות החיות, שהיה כל כך מדהים בעיניי שקשה היה לי להשתחרר ממנו הרבה זמן.
השחקנים היו מדהימים, הם שיחקו בעלי חיים וכשאתה יושב שם באולם והכל חשוך ורק הם נמצאים מולך, בניגוד למסך בבית קולנוע שבו אתה עדיין סוג של צופה מהצד, שם אתה ממש נמצא. הקולות יוצאים בלייב מגרונות השחקנים, והם לא סתם מעמידים פני מישהו אחר - הם מעמידים פני חיות! הסוסים הלכו כמו סוסים, התרנגולות ניקרו וקראו וניענעו את ראשן קדימה ואחורה, החזירים נחרו בין משפט למשפט והעיזים דיברו בקול גבוה וצווחני. הדמות האהובה עליי בספר היה בוקסר, הסוס. כל כך קיוויתי שלא אתאכזב, ולא רק שלא התאכזבתי - הוא עלה על כל הציפיות שלי! הוא לא גילם סוס - הוא היה סוס! ההליכה הסוסית שלו לא יכלה להיות אמינה יותר, ההתנהגות לא יכלה להיות תואמת יותר לדמות, והקול, הבעות הפנים והמראה החיצוני, החרחורים, הצהלות, הכל - היו מעל ומעבר למצופה. בחיי. שאפו לשחקן הנהדר הזה. גם השחקנית ששיחקה את נפוליאון היתה נהדרת, מולי משכה את תשומת לבי וכמובן, בנג'מין החמור.
אם היית עוצם את העיניים, היית בטוח שעל הבמה ישנה חוות חיות אמיתית.
עוד דבר שהיה מיוחד הוא המוזיקה. לא הביאו רשימת פלייליסט של מוזיקת רקע לרגעי הדרמה, אלא מאחורי פרגוד שמדי פעם חשף את עצמו, ישבה להקה בעלת שלושה נגנים שניגנו חי. לא רק שהמוזיקה היתה חיה, הם ניגנו שירים ארצישראליים שהולחנו כמוזיקת רקע דרמתית. ים השיבולים, למשל - המנגינה של השיר נלקחה "ים השיבולים שמסביב" - אבל בנגינת גיטרה חשמלית דרמטית, שבניגוד לשיר המקורי, עשתה לי צמרמורת. היו גם "ארץ ישראל יפה", "אנשים טובים" ועוד. ולעומתם, היו שירים נוספים של מלחינים כמו אדריאן מיטשל. כל כך מדהים היה השילוב הזה בין השירים הארצישראליים להצגה עצמה, שאגב, לא העבירה רק את המסר המכוון מהסופר, אלא מסרים נוספים על ישראל של ימינו. קולו של מייז'ור הזקן למשל היה כמעט אחד לאחד כקולו של בן גוריון. גם השורה "איפה ישנם עוד חזירים כמו החזיר ההוא", שאגב הפילה אותי מצחוק, היתה חתרנית ועוקצנית. התסריט הגאוני נתן עקיצות תוך כדי וגם אחרי המהפכה בחווה, כמו השנים הראשונות שלאחר קום המדינה, והעלים אותן עם ביסוס השלטון העריצי כמו הימים הללו ממש פה בישראל. זה רק מחזק לדעתי את התחושה שאורוול ניבא, כביכול, את מסלולה של מדינת ישראל, גם אם כמובן לא ידע בכלל שתהיה קיימת. אני מניחה שהכל היה חלק מזה. ונו, מה יותר מדהים מזה באמנות - היא יכולה להתאים לכל זמן ולכל אחד, בז'אנרים, נושאים ומסרים שונים. מודרניים וקלאסיים, פוליטיים, דתיים, חזותיים. הכל ביחד.
אם היה לי את הכסף, הייתי הולכת למחזה הזה עוד עשרות פעמים.
טריילר למעוניינים:
https://www.youtube.com/watch?v=SZq9PoqT89g”
