אני כותב את הביקורת הזו בעיקר כדי לסדר לעצמי בראש את מה שאני חושב על הספר. קדמו לי ביקורות רבות שסקרו את הסגנון, התוכן וקווי העלילה שלו, ולכן אתייחס לכך בקצרה.
נא לשים לב שאני מעלה הרהורים שנוגעים לסיום הספר! לפיכך, ייתכן ויהיו כאן קלקלנים (ספויילרים) ואני ממליץ לקרוא בזהירות. מי שטרם קרא את הספר ומודאג מספויילרים – אולי עדיף שלא יקרא את הביקורת...
ונתחיל.
כפי שכבר נכתב, הספר כתוב בסגנון מאוד עשיר ומרשים. המספרת, בלו ואן־מיר, היא נערה בכיתה י"ב, משכילה מאוד, שמשלבת אינספור הפניות לספרים, לאסוציאציות ולמקומות שונים. רוב הספרים שאליהם היא מתייחסת הם כמובן המצאות של הסופרת, מרישה פסל, אך עדיין יש בכך אפקט מרשים של ידענות, הן של המחברת והן של המספרת.
קראתי את הספר תוך כשבוע – יחסית מהר, עבור מישהו שקורא לאט – מה שמעיד שהספר שאב אותי במידה ניכרת ומרשימה. רוב הספר היה לי מאוד מעניין, וזרמתי עם העלילה והדמויות. מאוד אהבתי את מה שקורה, את הסגנון, ואת השילוב בין אירועים, דמויות ורפרנסים תרבותיים.
אבל ברבע האחרון של הספר פתאום הלכתי לאיבוד. העלילה העלתה הילוך ועברה מסוגת דרמת ההתבגרות לסוגת מתח וריגול, וזה נראה לי לא ברור. הסיום כלל סצנות שנראו לי פשוט לא אמינות (ולכן לא עובדות עלילתית) – במיוחד העזיבה של...
ההרגשה הראשונית שלי הייתה של בגידה: הרגשתי שהסופרת הוליכה אותי שולל, שלא סיפקה לי את התשובות שרציתי, ושגם הפרה את האמון הבסיסי שנבנה בין הדמויות.
ברם לאחר מחשבה נוספת, ולאחר שנתתי לאבק לשקוע, הבנתי שמדובר במהלך מורכב של שבירת הקיר הרביעי. הספר (כמו "אדון בלומנטל והפיראט היהודי" ודומיו) מתבונן על עצמו מבחוץ!
הכיצד? בלו המספרת מתייחסת לכל מה שקורה סביבה כעוד מוסכמה, עם רפרנסים וציטוטים – והכל מסופר כספרות. כל החיים שלה הם חלק מרשת ספרותית. אין להם ממשות (ועל כן הטענה שיתר הדמויות הן סטריאוטיפיות רק מחזקת טענה זו). למעשה, המציאות של הסיפור קורסת לתוך הסיפור עצמו, ומציבה את הקורא במצב שבו גם הוא, כמו הגיבורה, חיה בתוך ספרים אך מפספסת את רוב מה שקורה סביבה. שהכול הוא חלק מסילבוס מקורסס עם מבחן גמר. טקסטים שאין להם ממשות רגשית. מדובר במהלך מתוחכם ומורכב. אינטלקטואלית זה מרשים מאוד, אך אני לא בטוח שהסוף סיפק את החוויה הרגשית או החווייתית שהייתי מצפה לה... וודאי שלא זכיתי לכוחה האסקפיסטי והמנחם של ספרות טובה.
כשאני חושב על דרכי סיום ספרים, עולות לי שתי אסוציאציות:
1. הסיפור שלא נגמר - בספר שר הטבעות, למשל, לאחר שהקונפליקט המרכזי נפתר, יש חלק ארוך למדי שמפרט את ההחזרה אל הפלך וכו' והמבין יבין. וזה מרגיש כמו סיום שנמרח הרבה יותר מדי.
2. רב אומן - בסדרת ממלכות האל של פול קארני, למשל, יש סיום נהדר (שבעיניי הוא הסיום המבריק ביותר של ספר פנטזיה שקראתי). במהלך העלילה הכותב מזיז המון כלי שחמט צדדיים שאנחנו לא שמים לב אליהם, אבל הדרמה הגדולה מתעצמת (ואני זוכר היטב שכשקראתי את הספר, ראיתי שנשארו לי עוד שני עמודים ולא הבנתי איך כל הדרמה הגדולה יכולה להיפתר...) ואז הסופר מצבע מהלך מבריק, הוא מזיז כלי שחמט אחד, ופתאום בזום אאוט אתה מקבל את התמונה הגדלה ואת מבין איך הכול נפתר בצורה גאונית!
סיום הספר של מרישה פסל מזכיר לי, אבל רק למראית עין, את הסיום פול קארני: העלילה נקטעת בבת אחת, אבל הסיום הזה מותיר תחושה של רמאות, של גילוי שבעצם לא שיחקנו שחמט, אלא משהו אחר בלי לדעת את הכללים...
אז אני עדיין מתלבט לגבי דעתי על הספר. הוא סיפק לי שעות רבות של הנאה, והסגנון שלו מרתק מאוד. אך משהו בסיום, ובמיוחד בהחלטות העלילה האחרונות, מרגיש בעייתי ואינו מספק את התחושה של המיצוי הריגשי או ההיגיון העלילתי שהספר עצמו יצר ברובו.
