“#
זה התחיל במעבר דירה ובהמוני ספרים שצצים בכל מקום. ספרים שלא זכרתי למה שמרתי, ספרים שלא ידעתי שיש לי. הספר הזה – ישן נושן. הכריכה הקדמית נתלשה, צבע דפיו צהוב שמזכיר דברים לא טובים, כשלוקחים אותו לידיים הוא משאיר עליך פירורי נייר. קראתי שוב. התחלתי כדי להבין איזה ספר זה והמשכתי כי הוא פשוט מקסים.

מישהו אמר לי שהוא יצא לאור ב 1951. על הכריכה האחורית המרוטה גם כתוב שהוא הוסרט עם שני שחקנים ידועים. התמונה המכוערת שאתם רואים היא מהסרט הזה. הם לקחו שחקנית בהירה עם תווים עדינים לשחק צוענייה יפהפייה, כהה, בעלת תווי פנים מודגשים ועיניים שחורות יוקדות. אני מניחה שלא נמצאה כזאת בארסנל השחקניות בשנות החמישים, או שאולי הם בנו על המוניטין של השחקנית הידועה, לא משנה כמה היא רחוקה מהדמות המתוארת בספר.

קולונל בריטי בורח ממחנה שבויים בזמן המלחמה ומנסה לחזור לארצו. הוא נתקל בצועניה ומשתכנע שאיש לא יחשוד בזוג צוענים – המתנהלים באיטיות בקרון עם סוס - שחצי מהם הוא שבוי בורח. וכך נתקלים שני עולמות שאין רחוק מהם האחד בשני. ועל זה הסיפור. המסע של הצועניה – המתפרנסת מהגדת עתידות, לחשים למזל, וקצת גניבות והקצין הבריטי בעל הקודים החד-משמעיים של מה שנכון ומוסרי, הוא מסע לימוד לשניהם, אבל בעיקר לבריטי "הנאור", היוצא מהמסע הזה שונה מזה שנכנס אליו.

למרות מה שמרמזת התמונה - שהיא כנראה מהסרט שהופק על פי הסיפור - זה אינו סיפור רומנטי. הבריטי הפורמלי, העצור, המופנם שהוא בעל רקע אריסטוקרטי וחשיבה רציונלית, נקלע לחיים שאין לו כלים להבין. אישה שחשיבתה מיסטית, המובלת על ידי אמונות טפלות, לחשים וקסמים וגרוע מכך – היא לא "מוסרית" (יש לה בעל בבית סוהר, אין לה עכבות בענייני מין, היא אינה מרגישה שהגדת עתידות לאנשים תמימים הוא שקר ויש לה כל מיני "תרופות" שמבוססות על אתם לא רוצים לדעת מה). מעל ראשי שני הגיבורים בסיפור מרחף איום: הקולונל עלול להיתפס, הצוענייה היא תוצר של דורות אנשים דחויים ונרדפים על ידי האוכלוסייה בה הם עוברים. הקולונל, הנאור בעיני עצמו, לומד דבר או שניים על סובלנות, קבלת האחר,וגם על אהבה שאינה תלויה בגזע או בהשכלה.

אז לא. הקולונל לא בחר להישאר עם הצוענייה. מה פתאום? אבל סביר מאד שהחווייה שעבר תעניק לו ערך מוסף לחיים, כשיחזור אליהם בריא ושלם (אני מקווה) והצוענייה? היא מציאותית. מטרתה לשרוד ואת המטרה הזאת היא מקיימת בנאמנות רבה.
אף אחד לא יקרא עוד את הספר הזה. בכל חיפושי לא מצאתי אותו, העותק שיש בידי יילך, לצערי, לפח: הוא כל כך הרוס שלא ניתן לקרוא אותו בלי להשיל דפים בכל מקום ולהתמלא קונפטי של נייר... הביקורת הזו היא מצבה על קברו של הספר הזה, שגרם לי הנאה רבה כל פעם שקראתי אותו, וסופו, איכשהו, מתאים לו ככפפה ליד.


* תודה מיוחדת מגיעה לבת-יה ואברהם, שמצאו את הפרטים שלא הצלחתי למצוא, ולחובב ספרות שהעלה את הישיש הזה למערכת סימניה.”