המיתוס של דון ז`ואן, אחד המיתוסים הידועים ביותר בתרבות המערב, זכה לעיבודים שונים לדרמה, לאופרה, לסיפור ולשיר. על הבמה עלה לראשונה ב- 1630 במחזהו של הנזיר הספרדי המכונה טירסו דה מולינה, ובעקבותיו, יצירות רבות על הנושא נכתבו, הוצגו, עובדו, אבדו. "דון ז`ואן" נועד להיות הלהיט שיחליף את "טרטיף", לאחר שהוטל איסור על הצגת האחרון משום שתקף את הצביעות הדתית. לכאורה, זוהי קומדיה שבה המפתה הגדול של כל הזמנים בא על עונשו. למעשה, מדובר בטרגי-קומדיה קודרת וחריפה, המתעמתת עם הכנסייה ועם המוסר החברתי הצבוע, לא פחות מ"טרטיף". דון ז`ואן שלו אינו מסתפק בפיתוי נשים ובלעג למוסכמות, הוא קורא תיגר גם על אלוהים. ואלוהים מפסיד במערכה על נשמתו של דון ז`ואן, היורד שאולה בלי להביע חרטה כלשהי. כצפוי, המחזה קצר ביקורות אלימות, ומולייר נאלץ לגנוז אותו אחרי עונה סוערת אחת. אולם דון ז`ואן המבריק שלו וסכנרל משרתו המשעשע, שמנסה בצורה כה מגוחכת להגן על המוסר המקובל, שבו וכבשו את הבמה לאחר מות יוצרם, והם ממשיכים גם היום לרתק במאים, שחורים, צופים וקוראים. R ד"ר מרים יחיל- וקס סופרת (האבן הראשונה, מחזה, 1993: בלי כונה, שירים, 1997) ומתרגמת (שתירגמה מאנגלית ומצרפתית כ- 40 מחזות ורומאנים מאת דיקנס, מק`קאלרס, לסינג, לה-קארה, סטופארד, גורקי, אדמוב, גולדוני, מולייר ואחרים) התמחתה בדרמה השוואתית ושימשה מרצה באוניברסיטאות: סטנפורד, סנטה קרוז, חיפה, ת"א .כמו כן ניהלה את התיאטרון לנוער, ייסדה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים, הייתה הדרמטורגית של תיאטרון חיפה ועבדה כדרמטורגית של תיאטרון גשר.