מה טיבם של שעונים, הם נשמעים גם נראים נרגנים.
מחוג מדחיק ומחוג ממולל , מן קצב מטלטל ושולל.
נקודות חיים נרקמות בין צלילם, תווים שוקקים אובדים בצלם.
מציאות מעוקמת ללא תכלית, חריקות מתחלפות בין תחתית ועילית.
מה תגידו בגת ובאשקלון, תעודת כבוד לעתים חרפה גם קלון.
שכבת העבר תקתקה דייה, מחול שדים עשייה או צדייה.
קטבים נשרו אל לב הטבור, סיפור נדוש של מיוגע או שבור.
אנוש היה לשעון שתקתק חרישית, השמש כבתה אורה כעששית.
מי היה אותו האיש הכחוש, מי המנגינה שנדמה ללא מיחוש.
מחוגים הפכו אישונים ממוקדים, כיכבו במרחב וברוח קדים.
כוכב הצפון דשדש במעגליו, חרק ורטן לעיתים סבב אל שוליו.
מעבר מחוץ לגלגל המתייגע, מציאות אחרת שאיש בה לא נוגע.
את שעוני החרד אוסיף ללוות, בגבעה העולה תלפיות לראות ולחוות.
התעלומה לזמן שחלף או שנותר, זו אותה המנגינה של אסור או מותר.
מי שהפך את החלמיש למעיין, לא שהה לאישור או חותם ממוין.
לכן יש לחשוב ללא רב או חשמן, השעון ללא תכלית גם בלא זמן.
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
האזיני בליבך האחת, אוהבת לקרא בספרים, לצליל נקי, פועם ורוקח במסתורים.
מטפס בין חדר לעלייה, כאבקן תר אחר זהות, שואף אל ריאותיו, לא יודע ליאות.
האתמול תם לא ישוב, גם המחר המאיר, דרך נתיב האור, תעלומה הוא משאיר.
סולל מסילות הזמן, מרחיק את שעבר, דרך אבק דרכים, רושם וחותם את שכבר.
אורות הבוקר, מלווים את האשמורת, כמו עלמות חן, אחת צחה אחת שחרחרת.
רוח סובבת מתאבכת, מחול מתנגן קדורנית, מנגינה שוקדת רז, כמו גוונים בשונית.
אף לא אחת מאלו, חדלו לרקום מתוכם, ברוכות בדורות רבים, מן טבע מחוכם.
אני אוסיף בנימתי, חריש תלמים ורגב, בניין ראש פורח, מחווה הספון וגופו אגד.
הנסתר אינו חסר, כחש תרמית התבונה, לשון מאוזניים הכובשת, אינה חרות התמונה.
אוהבת לקרא ספרים, את לא נואשת, בתוכך האמת נאבקת, הניחי לה היא מתאוששת.
סעי עם ליבך למרחקים, שוטי כספינת מפרשים, הניחי לרוח לחולל, חירות חושים מדיחה נוגשים.
אם נואלת הייתה הדרך, אם כהות היו המילים, הניחי קמעא ליום חדש, חרזי שוב מסילות ושבילים.
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אנשים הולכים ללמוד מה היא מחאה , כך גם פוקדים את הפקולטה לרפואה.
שאלתי את הרופא הצעיר, אם לכל דבר ועניין יש כוח להסעיר.
חייך מולי האמון לרפא, אין לאל ידי לדעת במרכול ומאפה.
מה תדרוש ואוכל להשיב נכוחה, השבתי בלשון רכה מה נטוע בלב המבקש ארוכה.
ענה המטיב לדעת במבוכה מחויכת, גם לעלה בכותרת משוכה אזדרכת.
טבע טבוע אינסוף מהלכים ותווים, האדמה כמוה האוקיאנוס מכירים אם חווים.
הניחו לנפש לפייט פיוטים, זו אינה הדרך למחות בה למעט השוטים.
כתבו את צו הרעות בלבבכם הדואב, זו אינה מלתחה עמוסה בשונא או אוהב.
הכירו היטב את נשמת זולתכם, אין טעם בטרוניה או מיאוס להעלות בחכתכם.
רבים הם הדגים במימי האוקיאנוס, הם שונים ביניהם לכן אחד רודף אחר ינוס.
להבין משמעות אינה רק דרך עין ואוזן, זה המאזן של חולשה וחוכמה גם רקע וחוסן.
אני דימיתי כל אלה כלבה מתוך געש, השקט לעיתים תרמית כי מתחת שורר הרעש.
חוט השני נאמן למהויות נחשבות, באין משמעות ותוחלת נשלפות גם חרבות.
ברוח החיים נבקש לרווח תודעה מהי, אחרי הכול הצד האחר של המטבע צער ונהי.
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
רחשושי עלים צונחים וריח טחב, רקמו את תחושת בין הערביים ביער עבות רחב.
אגם שוקק משך סביבו שיחי מים רבגוניים, קווים משורבטים נעו בעיגולים כאישונים.
הילכתי על קו המים מבטי חותר פנימה, ביקשתי לתור אחר מנגינה חשתי שוב באותה פעימה.
לא היה זה צליל גם לא מנגינה, אך שווה לכל ערך הייתה שם, סונטה חרישית מדוקלמת ושונה.
קרבתי על קצות אצבעותיי פניי סודו במים, קולות שיחרו משורשי השיחים עד הירכתיים.
חשתי את האגם בנתיביו הנודדים, הוא גרר מילותיו, הברות עם מילים וצלילים מחודדים.
כוכבים החלו מנצנצים מבין ענפי האדרת הגבוהים, בהיתי מעלה חשתי הכוכבים בי בוהים.
האגם זרם למרגלות תלמים עמוקים ושוחים, להק צפרים חלפו גם שריקות והברות רוטנים ומוחים.
ממעל בין שורות האינסוף של צמרות העצים, נעה דמות מסתורית כהה רכובה על ענן סביבה גצים.
מהבהבים לעתים נושרים מן תעתוע מלא עצמה, הדמות נעה לעתים נעלמה לפתע הלמה הדממה.
נעמדתי לבי המה כתופים לנוכח השקט המוזר, חשתי כמו עמדה לנחות ספינת חלל ובתוכה חייזר.
רגע מכונן של יראה אך מלא חדווה נסתרת, חשתי כי בא הרגע חתום בפלאות ואין בו כותרת.
אולם דמיוני עם רפרטואר חלומי שהתנגן מן הטבע, מילים נראו עטות ונרקמות מעלה בלא שובע.
האוויר שקק תפאורה וריחות מהולים של קטורת, לא הבנתי לרוחי עיני כוסו ערפל בתוך האשמורת.
לפתע אל תוך זרועותיי נחתה נוצה זהובה, עדיין חמה וזוהרת, בתוכי השרתה רוגע ואהבה.
צודדתי ראשי מעלה אל מעבה החשיכה הסמיכה, ברקע דהה נשר כמו שלח בי מבט של תמיכה.
אהבתיו למן הרגע לבי הלם שוב בחוזקה, מתוכי התרוקן הטפל גם הנדוש ולבי הפך מזקקה.
דלקתי אחר צלליתו בין מהמורות שורשים, הזמן חלף כחלום ניצבתי בקרחת יער נטועה גושים.
כמחצית רגע התפוגגה הדומייה לנוכח אולם אופף, נשר רב ממדים אברותיו פתוחות גופו מרחף.
הוא נחת כאביר מלא הוד שואב את האוויר, ניצבתי מביט בו בחרדת כבוד גם הנוף דעך והחוויר.
הוא קרב כאותה תודעה של סונטה חרישית, עיניו האפילו את בבואתי בעודו מאיר בתוכי כעששית.
קרבתי אליו שחתי עם תנועותיו ושבילי נוצותיו, היא הנהן ושלה כל אות ורמז לכל אמרותיו.
צחות האוויר שדמם דמה לפרגוד פתוח, ממעל רבבות כוכבים, גם רקיע וערפל כסרגל מתוח.
הוא סובב לעומתי שחוח על בהונותיו, הוא דהה במרחב, גופי חש את הנשר על אברותיו.
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
בריאה היא מלה נרדפת לתוחלת, עשייה תרשים מדויק זו חוויה שפועלת.
בריאה היא קדקוד ללא גבולות, אוצר דמיון ללא תעלות או דרכים סלולות.
בריאה תולדה של דימויים גם קול ערב, מן אמת גבוהה חקוקה שתי וערב.
בריאה אין בה חולי או צריבה, שוכנת באור ובעלטה מסתודדת לעתים מעיבה.
בריאה היא תדמית חולפת בין המשפתים, אינה נחלה של שבט פינה או ירכתיים.
בריאה חותרת מארבע רוחות עם גוונים וצורות, דואה במרחב הר וגבעה תעלות ושוחות.
בריאה היא שיר ומנגינה ערבה, קשת בענן ריח התפוז יניקת חלב מילוי ושאיבה.
בריאה אינה מובנת דייה בשכל הפועל, היא נרתיק גם נדן גם מפתח שלעתים נועל.
בריאה יפת תואר עם הדרה שוקקת, אינה מסתירה או מדירה מגמגמת או חורקת.
בריאה אינה מבקשת תרמיל רועים לרעות בו, היא חזות הכול מרכול כלבו.
משיח עמה דואה בכנפיה מעלה בי לחלוחית, משיחה לתודעתי אכן הבריאה הנצחית.
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
צבע האמת
יום רווי שמש נמתח באופק עיניי, מן הבלקון המשקיף באור מעייניי .
הרדיו נגן שירי בלוז מן העבר, ישבתי שקוע בוהה עם מוחי שנבר.
חדשות היום כל מחצית השעה, כך כרכו עלילות במן דרך של הבעה.
רכנתי נסמך באדן החלון עם זרועותיי, חשתי את הדי המילים כפיק בברכיי.
שעטנז מהוה של שברי אמת, מי דורך על בהונות ומי רוקח דרך משקמת.
עקב בצד אגודל סברו אבות המייסדים, לא שורות נאצה וטרפים מחודדים.
טיפה ועוד טיפה מתרוקן התוכן, מילים ממוקדות באיש ובסביבה בה שוכן.
לא תרמיל ומקל כבדרך העבר, חיצים שנונים במי ראש ומוסר גם נשבר.
אצילי הרוח מדחיקים את הקץ, מפריחים שממה במילים בליבם נוטעים עץ.
משקים את התפל ומרחיבים את הרוח, מטפסים על הרי רכילות מהלכים שחוח.
תוואי ועוד תוואי בונים עם הדמיון, מוחים את האתמול למחר מביטים בכליון.
הר עמק וניצני שדה אינם עוד קנה מידה, תלם מחרשה ומושב בעיניהם חידה.
נגוז חלום גם רגבי תלמים נבקעו משבר, הרוח נשבה בעצלתיים כמו צפור בלא אבר.
הזמן נדחק בין תילי תילים של תחושות, המערב היה למפרש הגלים היו נמושות.
ביבשת הגדולה נשבה רוח פרצים דוחקת, מבקשת ויותר מוחה כך בדרכה שוחקת.
עתות שלום באבחה עם קלחת רועמת, לא מסילתה של דרך גם צבע האמת.
נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים
שירת חיים
על דרך הטבע שירה היא אומנות, על דרך הטבע שירה היא נוכחות.
על דרך הטבע שירה היא קריאה, על דרך הטבע שירה היא אמירה.
על דרך הטבע שירה היא תפילה, על דרך הטבע שירה היא מחילה.
על דרך הטבע אני קורא בעיניי, על דרך הטבע אני שומע באוזניי.
מקצב החיים יותר מסתם שירה, החיות היא חיבור מעבר לסתם חתירה.
התגלמות החן נרקמת מחוטי חסד ברורים, בין אם גדושים או פירורים.
עין בוחנת את שקיים מעבר לנראה, אין בה מאזניים או אורות משואה.
עין אינה פרגוד בין ישר למעוות, היא עין התובנה של בר ושחת.
ריח שושן בינות ערוגות פרחי בושם, גם קול זמיר נטע בי ארוכה וחוסן.
עלם חמודות עלם שח את מנגינת החיים, תום והכרת הטוב עם מצלתיים.
לקול רך ממשי שיחרו מלאכים, לקול ברור וצלול ניעורו גם ממחשכים.
ניעורתי גם אני לקולך שהמה ממעיין, אותך בחן לבי וכל גיד ועצם בי לא נותר שאנן.
ברכה ברוכה בכל המאוויים הרצויים, ברכת אל פתוחה בכל שערי החיים.
קול הוא כתובת ברורה גם תכתובת, גם אצטבה בה רביד עדי ורוח נושבת.
אשרי תמימי דרך עם מהלכי חן, אשרי הולכי דרך בה תוכן האל שוכן.
אלי שושן המנעים עם הגיגים תמימים, כמו אמת המים גם שירת חיים.
נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים
תרועת מנצח
שמי התכלת קדרו, שמא בשל עננים, היאך נכונו גשמים, כי רווה האוויר ציד איתנים.
ישבתי כמעט נינוח, בוהה במרקם הישן חדש, תמונות מדשדשות, תוכן דל ועומק שלא גדש.
תכנים מקעקעים, כמו תורן ספינה מבוקע, קיתונות נאצה ורדיפה, גם לב קרח נהם ונקע.
מהדורה רדפה מהדורה, כאש בשדה קוצים, משפטים נבובים קלחו, מעין סדו ממנו כולם אצים.
האחד שוחר תמורות, האחר דורך יבלות, דמו לשור נגח רודף, מחפשים תשובות בצל השאלות.
פנים משמימים, מצח קפוצה בתרעומת, ביקשו לחתור באמת, תחתה ניצבה עדות מקוממת.
זה שולף ציפורניו, זה רוקע ברגליו, גולשים במדרון מבלי דעת, מחפשים את ההר בשוליו.
מן הרמוניה לא ברורה, שגורה אך מעוותת, חורשים כמחרשה, מבקשים לקחת ומעט לא לתת.
חותרים ללא ליאות, בתוך ביצה עכורה, ניתחו תירצו וצרחו, ידיים ריקות לנוכח שוקת שבורה.
שמאל או ימין, שיכורים נמוכים ודוחים, מהבל בפיהם ניתז, שעטנז של מכמונות ופחים.
טרם הוריקה שלכת, טרם חמץ לימון, טרם גמע שחר אור, פלגים הנצו גם ניצב ההמון.
כשופר מבקיע בדממה, טרחו כך בגרונם, מחישים את הקץ, עורגים תואנה חותרים באונם.
אלפיים שנות מירוקים, תחנות ביניים מלאו אופק, מילה נשחקה לאות, לב נותר ללא דופק.
שמים הביטו ממרום, עננים התגודדו בסמיכות, אראלי מעלה נברו בשאלה, מה טיבה של נכות.
גווע יום נתרפס לילה, גביני עיניים נותרו בוהים, השכווי חש חלחלה, סהר ושחר נותרו משתהים.
כמו מכונית מקרטעת, כמו גיבן גופו מדיח, מי המשל מי הנמשל, היכן תרועת מנצח.
נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אמת שחוקה
אבנים שחקו מים, אמת שהפכה משל, גם תבנית הפכה היכל, כמשל גם נמשל.
דרדר מגיה, משיח גם חבוי בלב שחוח, מהלך בשביל נאלח, בזה אין קורת רוח.
לא תעל לו לזרזיר, בקורת ביתו של עורב, נטויה אחור, מסילת הנובר בקיץ חורב.
דרך הטבע נטועה, מרקם בהם שובל נשכח, החיים הממשיים, אינם ממכר ומקח.
דובר יקר, אתה שושנה בין חוחים, השובל האמתי, של זקופים על פני שוחים.
רבים אמרו, כול מילה בסלע ניגנת, אומר בצנעה, בכל מילה על האמת אכן נשענת.
עילגי לשון ממצמצים, גם בלא שמש מסנוורת, נחותי דמיון מתארים, בלשון נסתרת.
גם בסיני הלוהט, תרתי משמע, העגל קם, למרות הדברות ונעשה ונשמע.
סימני דרך , עדות לקיומה של דרך, הכלי והתוכן, בראייה אחרת משתבש הערך.
נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים
