האזיני בלבך האחת, אוהבת לקרוא בספרים, לצליל נקי, פועם ורוקח במסתורים.
מטפס בין חדר לעלייה, כאבקן תר אחר זהות, שואף אל ריאותיו, לא יודע ליאות.
האתמול תם לא ישוב, גם המחר המאיר, דרך נתיב האור, תעלומה הוא משאיר.
סולל מסילות הזמן, מרחיק את שעבר, דרך אבק דרכים, רושם וחותם את שכבר.
אורות הבוקר, מלווים את האשמורת, כמו עלמות חן, אחת צחה אחת שחרחרת.
רוח סובבת מתאבכת, מחול מתנגן קדורנית, מנגינה שוקדת רז, כמו גוונים בשונית.
אף לא אחת מאלו, חדלו לרקום מתוכם, ברוכות בדורות רבים, מן טבע מחוכם.
אני אוסיף בנימתי, חריש תלמים ורגב, בניין ראש פורח, מחווה הספון וגופו אגד.
הנסתר אינו חסר, כחש תרמית התבונה, לשון מאוזניים הכובשת, אינה חרות התמונה.
אוהבת לקרוא ספרים, את לא נואשת, בתוכך האמת נאבקת, הניחי לה היא מתאוששת.
סעי עם לבך למרחקים, שוטי כספינת מפרשים, הניחי לרוח לחולל, חירות חושים מדיחה נוגשים.
אם נואלת הייתה הדרך, אם כהות היו המילים, הניחי קמעא ליום חדש, חרזי שוב מסילות ושבילים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
