1. בית ספר הוא כלא. כלא בו האסירים והסוהרים מתנכלים לך. פרק 3

סלעית, המכות והשוקולד

אור קלוש בוקע מחרכי תריס חדרי. צלילי כפכפי העץ של אמא הצועדות על הרצפה. ריח תה צמחים עולה מהמטבח. התעוררתי לעוד בוקר. בוקר שבו אלך לבית הספר, אשתתף בשיעורים. אאלץ לעמוד כקיר בטון בפני הילדים. עוד יום, שבו לא אוכל להתמוטט. כי צריך להצליח. צריך להוציא לאור את הסבל, ההשפלה.
עוד יום, שאני לא רוצה לקום אליו. אבל זה לא יעזור. אני חייבת. ניצבת מול ארון הבגדים, אני משקיעאה את זמני בבחירת לבוש. כבר אמרתי שלבוש לא קובע אם אתה חכם או נחמד. אבל בכל זאת. הוא קובע אם ילעגו פחות או יותר. כן, אני יודעת שהם תמיד ימצאו משהוא לרדת עלי. בין אם אלבש צמוד או רחב, צבעוני או שחור לבן. הם יגידו שהתחת שלי שמן, או ש''מה? את בשנות השמונים שאת הולכת עם מכנסיים רחבים?''. הם יגידו שאם רציתי להיות קשת בענן עם הציבעוניות שלי, אז אני לא. או שהם יגידו ששחור לבן מתאים לפני האבן המכוערות שלי. מתוחכם, נכון?
אני בוחרת בג'ינס רחב-צר, וחולצה בצבע כחול. אני נמנעת מללבוש ורוד מאז הפעם ההיא, שסלעית אמרה לי ש''חנוניות לא לובשות ורוד''.
אני שותה את התה שלי. נועלת נעליים. לוקחת את הילקוט. אמא מסיעה אותי לבית הספר בדר''כ, אבל היום אני נוסעת בהסעה. בית הספר מורכב מ-21 מדורי גיהנום. 7 שייכים להסעה. 7 שייכים להשפלה וההצקות שעוברים בבית הספר עצומו. שבעת המדורים האחרונים שייכים להתעללות שאתה עובר שאתה מלשין, או ''מדווח''. שבעה מדורים אחרונים אלו שיכים לטיפול בבעיות בהסעה ובבית הספר. ילד מצוי בכיתתי. ילד זה אינו גורע מן המורות וממני הצקות, מכות ושאר תעלולים מזיקים. אך למרבה מזלו, אמו מלמדת בבית ספר. לילד לא עושים דבר, רק אותי שולחים הביתה.
קריאות גנאי מופנות לעברי שאני מתיישבת בהסעה. אני יושבת במקומי, ושותקת. אלו המילים לשהם. הם צריכים להיפגע מהדיבור שלהם. לא אני. הלא כן? אלב בכל זאת. רסיסי רעל חודרים אל ליבי מדי יום ביומו. נקווה שאצליח לעבור בית ספר לפני שלבי יתמלא ברעל הרסני.
היום עובר כרגיל. מלא בשיעמום וציפייה לחזור הביתה. בהפסקת הצוהרים, סלעית, ילדה שלא חביבה עלי במיוחד, מוציאה 2 חפיסות שוקולד אגוזים וכרמל. אני שואלת אם ניתן לקבל קצת. היא בהפגנתיות לא עונה לי. סלעית פונה אל ורד, באמרה:''ורד, שמעת? יש כאן זבוב שביקש ממני שוקולד. לזבובים לא נותנים שוקולד, נכון?''. סלעית מחלקת שוקולד לכל הכיתה. חוץ מלי כמובן. הרי עכשיו אין מורה, שתגיד לה לחלק לכולם. עכשיו הפסקה. בהפסקה הדברים הנוראים ביותר מתרחשים. אם כי גם בשיעור. פעם למשל, העברתי פתק שכתוב בו ''סופי מזדינת בתחת''. אני מתבישת לעלות את הדברים האלו על הכתב. החלטה מתגבשת בי. סלעית יושבת מאחורי. אני מחליטה לשים רגליים על מוט הברזל של שולחנה. באמת חסר לי מקום לרגליים. סלעים מתרגזת, באמרה ש''זה מלכלך את השוקולד''. בטח. מרחק חצי מטר בין רגלי לשוקולד. אני מתבצרת במקומי. סלעית קמה ממקומה ומתחילה להרביץ לי. היא דופקת את ראשי בשולחנות ובכיסאות אני מתאפקת לא לבכות. אני מנסה להחזיר, אך היא חזקה ממני. היא לופתת את ידי בחזקה. וזה כואב!!!!!אוי, זה כואב!!!!!!!!!! לא אפנה למחנכת. היא רק תכעס עלי. בכי קלוש פורץ מגרוני. אני רצה לשירותי הסיפרייה. שם, השירותים נקיים ואין איש בם. בראה אני רואה כי םני נפוחות ומלאות שטפי דם, ודם. אני מתבישת כי הספרניות ראו אותי כך. בכיי מתגבר. אני נכנסת לתא השירותים ומסתגרת בו כל היום. כשנשמע הצילצול האחרון אני נשארת. חרדה לגורל תיק בית הספר שלי. בשעוני אני מחכה שיעברו 45 דקות. אני מנקה את פני מהדם בנייר רטוב. יוצאת. מבקשת מהספרנית להתקשר לאמא. אני מבקשת שתבוא לאסוף אותי. כשאמא מגיע. אני מספרת לה. היא לא לוקחת אותי הביתה. היא לוקחת אותי לבית חולים.
בבית החולים תופרים לי את הפצע בלחי, פצע עמוק במיוחד כתוצאה מהתנגשות, לאחר שסלעית דחפה אותי, בפינת שולחני. הרופאים מחטטים לי בפצעים ומהנהנים בשתיקה. רק שלא יחשבו שאמא עשתה את זה!

נכתב לפני 10 שנים ו-1 חודשים

2. בית ספר הוא כלא. כלא בו הסוהרים והאסירים מתנכלים לך-פרק 2

היא היתה המורה שלי

גם היום, אחרי שעברו כמה חודשים מאז, גוש חוסם את גרוני שאני חושבת עלייה. היא היתה המורה שלי לכתיבה בכיתה א', כבר אז ידעתי שאני אוהבת את העט והנייר. היא התלהבה מכישורי, והשאר-אגדה. הייתי באה לבקר אותה פעם בשבוע, בהפסקה הגדולה של יום שלישי. ניהלנו יחד שיחות רבות ועמוקות. עד השיחה הנוראה הזאת, השיחה שקטעה את הכל.
צילה. המורה האהובה עלי. לשעבר.
היא הרסה את הידידות שלנו בשיחה אחת ב-9.11. התכוונתי לצאת להפסקה מהשיעור שהעבירה, השיעור שבו חנכתי תלמידת כיתה א'. אמרתי לה שלום והיא עצרה אותי, התחילה לדבר. שאלה איך בבית ספר, מה אם החברים. שאלה אותי כאילו קבעה את התשובה מראש: את מודעת לכך שיש לך בעייה?את ילדה בעיתית מבחינה חברתית! את צריכה לטפל בעצמך, לעשות משהו. את באמת חושבת שכולם אשמים במצב שהבאת על עצמך?
היא התחילה לנזוף בי, ואני השבתי כן. גרוני היה חנוק מגוש של בכי העומד להתפוצץ, מן האכזבה הגדולה שלי ממנה.
על צילה, לא האמנתי.
כל כך רציתי לבוא ולהטיח בפרצוף שלה את דעתי, שעתה השתנתה.
לומר לה שלדעתי היא צבועה, חסרת רגשות. אולי דבריה באו ממקום טוב, אבל בכל זאת, היא יכלה לספר זאת להורי.
רגש אכזבה חמוץ עלה בליבי, ולפתע נזכרתי במשחק המחניים הבית סיפרי שהוזמנתי זה פעם ראשונה לשחק בו.
פלטתי בעל כורחי עוד כמה הינהונים, וגם שאני מוכרחה לזוז, ויצאתי בריצה מהירה לחצר.
אני בטוחה שאיש לא עבר לעולם במהירות כזאת את המרחק שבין הספריה לחדרי המקצוע. שעטתי במהירות שיא לעבר הסיפריה.
נכנסתי בסערה לספריה, עד שאפילו הספרנית אמרה לי לא לרוץ. אבל לי לא היה אכפת. נכנסתי לסיפריית העיון. שלפתי את הספר ''שלי''. משפחת הפל''מח.
הספר, שתמיד כה עזר לי להתמודד, לא הועיל הפעם. היתי נסערת מכדי להתרכז בקריאה. הבכי איים לפרוץ מגרוני, ולכן פניתי לשירותים. התא האחרון בשורה. התא ''שלי''. תא הבכי הקבוע שראה המון דמעות וצער.
ההפסקה הסתיימה זה מכבר, ואתה נרגע גם בכיי.אך הכאב הפנימי שחשתי, הגעל שלפתע היא גרמה לי, נשארו.
ניסיתי להרגיע את עצמי, לומר שאני לא אשמה.
אך בכיי פרץ מחדש שנזכרתי לפתע שאני עוזרת לצילה בשיעורים נוספים היום.
החלטתי להתקשר לאמא. ביקשתי מהמחנכת שיחה, באמירה שאני לא מרגישה בטוב.
שאמא ענתה סופסוף, לא יכולתי לומר לה ישירות, מחשש שיאזינו לי וילעגו לי. אמרתי לה בלחש-''אמא, מישהו פגע בי'', היא התחילה לשאול שאלות כן ולא. ''זה ילד?'' עניתי לא. ''זאת מורה?'' עניתי כן. היא התחילה למנות את שמות כל מורתי, רק את שמה לא הזכירה. לבסוף אמרתי לה ''צילה'', בקול חלוש. אמא אמרה שאבוא מהר הבייתה, שאספר. היא תבוא לאסוף אותי מהחניה.
גם אמא לא האמינה עליה. גם אמא היתה בטוחה שהיא, לפחות היא-לא תפגע בי.

בבית, רק אחרי כוס תה וביסקויטים, הצלחתי לספר. סיפרתי הכל. על השיחה, על משחק המחניים.
על הבכי הגדול.

נכתב לפני 10 שנים ו-1 חודשים

3. בית ספר הוא כלא. כלא בו הסוהרים והאסירים מתנכלים לך

בית ספר הוא כלא. כלא בו הסוהרים והאסירים מתענים לך.
למשל-בת מצווה וימי הולדת.
אני שונאת ימי הולדת. פשוט שונאת. כל שנה אני חוזרת על הטעות האיומה הזאת. כל שנה אני חושבת שהנה, אולי משהו הישתנה. וכל שנה אני נופלת מחדש לתהום הזאת, תהום הבדידות. כל שנה אני מארגנת מסיבת יום הולדת. מזמינה את כוווולם. מארגנת משחקים וכיבודים. כל שנה אף אחד לא בא. כל שנה.
אני זוכרת את עצמי שנה שעברה, בכיתה ה', עומדת בשער ביתי המקושט פרחים ובשמלתי הירוקה החדשה. מחכה. שעה שלמה עמדתי וחיכיתי. במשך שעה שלמה, ירד הגשם. הגשם הרטיב את בד שמלתי העשויה תחרה, הרס את סידורי הפרחים. במשך שעה שלמה, איש לא בא.
השנה אני אחגוג את בת מצוותי. השנה, החלטתי שלא אחזור על הטעות הזאת. טעות המסיבה. החלטתי לערוך טיול קצר, מעין סיור לחבר'ה של החוג ציור. הם לפחות לא יפגעו בי, הם יבואו. הם לא שמעו את מה שמרכלים עלי, מאחורי הגב. הם לא לומדים איתי בבית ספר.
בת מצוות. השנה, בדומה לי, יערכו כל בנות הכיתה את בת מצוותן. אני, בכל אפן, לא מתכוונת לבוא למרבית הבת מצוות. רק לבת מצווה של תמי, יערה וגפן אני מתכוונת לבוא. לשתיים מן הבת מצוות אני מוכרחה להגיע-לשל תמי וגפן. תמי-כי אחרת היא שוב לא תדבר איתי. גפן-כי אמא של גפן, יעל, חברה של אמא שלי.אני לא אוהבת את יעל. פעם שמעתי אותה אומרת לאמא: ''תרצה, את חייבת לעשות משהו בנוגע לבת שלך. זה לא יכול להימשך כך!''. מאז, אני לא מרגישה איתה בנח.
יערה היא ילדה שלא מציקה לי. היא אפילו אומרת לי ''שלום'' ו''בוקר טוב'', או מחמיאה לי . אני חייבת להודות לה על כך, מה גם שהיא בערך במצב שלי. אני לא רוצה שלא יבוא אף אחד למסיבה שלה.
היום בערב מסיבת בת-המצווה של גפן. אני קצת פוחדת מהמסיבה. המסיבה נערכת באולם מלא בדוכנים של משחקי וידיאו. כל המסיבה תהייה משחקי וידיאו, משחקי וידיאו ומשחקי וידיאו. זה קצת מפחיד אותי כי אני לא אוהבת משחקי וידיאו, פשוט לא מסתדרת אתם. חשבתי להביא ספר, את ''אורי'' שאני בדיוק קוראת עכשיו. אמא אמרה לי שיצחקו עלי, ושאני לא ילך עם ספר.זה המנהג שלי, מן הרגל שכזה. אני נהנת לברוח מהצרות שיש לי לספרים, להתעמק ולנסות לפתור בעיות של אחרים במקום הבעיות שלי.
התלבטתי מה ללבוש. אני לא מהבנות האלה שמשקיעות בלבוש שלהן. לדעתי, מה שעושה את הבן-אדם זה הלב, המח, תכונותיו הפנימיות והתנהוגותו. אני לא אומרת שיופי לא נחוץ בחיים-הנה למשל, יופייה וחוכמתה של אסתר גם יחד, הצילו את היהודים מהשמדה.
אני יודעת שאני פוחדת. פוחדת, שאם אלבש ג'ינס וחולצה-יצחקו עלי. פוחדת, שאם אלבש שמלה או חצאית-יצחקו עלי. אני בכלל לא מבינה למה זה חשוב לי מה שהם אומרים עלי. הרי אני שונאת אותם אחרי כל מה שהם עשו לי.
אני חושבת שאני אלבש ג'ינס וחולצה יפה. עדיף לי לבוא פחות מגונדר מאשר יותר מידי מגונדר.
עכשיו אני חושבת שחבל שבאתי. שאני נזכרת מה קרה. הייתי צריכה להתעקש להישאר בביית. עמדתי שם, באמצע האולם בחוסר מעש. לבד. חיכיתי שהבת מצווה תיגמר.
כמה בנים החליטו לארגן משחק-''סטירה או נשיקה''. משחק מהסוג הטיפשי, של נערים מתבגרים. הבנים צריכים להציע לבנות ''נישואין''. לא התכוונתי להשתתף-אני משתדלת תמיד להימנע מהזדמנויות שיתנו להם סיבה להשפיל אותי. אבל הם תמיד ימצאו מקום שאפשר לחטט, לחפור בפצע ולשוב ולפתחו. כמה בריונים, כנראה מהשכבה, מתקרבים לעברי בצעדי ענק, בהליכה מאיימת. עד שאני מצליחה להניע את רגלי בכדי לזוז משם, הם כבר עומדים מולי. שניים מהם שולחים את ידהם אלי, אוחזים בזרועי בחוזקה. הם מחזיקים בי, גוררים אותי לשורה של הבנות. כולם מצחקקים ומלחששים בינהם תוך כדי נעיצת מבטים. מבטיהם דוקרים בי כאלף סכינים הננעצים עמוק-עמוק בלבי, בבשרי החף מפשע. אני עדיין יכולה להרגיש איך לבי רעד שם, מעלה לגרוני מעין גולה החוסמת אותו, לא נותנת לי לדבר, לצעוק. אני זוכרת איך בכוחותי האחרונים עצרתי בעדי מלבכות, חשבתי: למה לתת להם להשפיל אותי עוד...
הם הורידו אותי ישר לשורה, בכח. הם יודעים, יודעים שאף אחד לא ''יציע'' לי . בכוונה הם עושים לי כך. בכדי להשפיל אותי. הם לא חשובים לי בכלל. אסתדר יותר טוב בלעדיהם מאשר יחדיו. הם הורסים לי את החיים. ניסתי לעצור בעדי, שוב, מלבכות.
מה צריך לתקן? לשפר? בסיפור? ובי?

נכתב לפני 10 שנים ו-1 חודשים

4.

.

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים

5. התחלת סיפור שכתבתי-קטעים נשכחים

היא התיישבה על הכיסא המשרדי בחדרה, לייד שולחן העבודה. דפים וניירות, ספרים, עטים ושאר שטויות היו פזורים בערבובייה מוחלטת על שולחנה. ''הפעם אעשה זאת'', חשבה. ''הפעם אכתוב''. חשבה, ונטלה גיליון נייר גדול ועט. לרגע, שקעה במחשבות, אך לפתע התנערה והחלה למלא את הדף. נוצרו פסקאות, נוצרו עמודים. היא הפכה את הגיליון והחלה ממלאה אותו בצדו השני, החלק. ''יש לי התחלה'', חשבה.

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים

6. הים לפני 66 שנה. שיירת הל''ה

היום. היום לפני שישים ושש שנה. היום בלילה הם יצאו, במטרה להוות ולהביא תגבורת לגוש(גוש עציון) הנצור. וכך_הם הפכו לאגדה. אגדה של ישראליות, אגדה של הקרבה, אומץ לב וגבורה. ובתוכם, עמם, היה גם טוביה קושניר. כן, כן. אותו טוביה קושניר משפיע בתמונת הפרופיל שלי. כן, ההוא שאני מעריצה. אביבה, אשתו אמרה עליו כי לא רצה להיות לוחם. יד הגורל היא, היא זו שהביאו לכך. למלחמה הארוכה. למלחמה הארוכה בה נספו רבי מיקירנו. אך מה לעשות, אז צורכנו היה ארץ, והיום צורכנו הוא שתשאר לנו ארץ. ונחייה בארץ חיים טובים, בשלום אהבה ובריאות.
טוביה היה סייר, חוקר ובוטונאי מצטיין. אהב את הטבע. הנוף. עוד בהיותו נער גילה מינים חדשים ותגליות מדעיות חשובות. בין הצמחים שגילה-שום החורשים, אירוס טוביה(עוזיהו), סתוונית טוביה, ועוד. גילה את השושן הצחור פעם שנייה בלבד בישראל, לאחר שגדולי הבוטונאים של ארץ ישראל ניסו לגלות וכשלו. בין הבוטונאים הללו היה אהרון אהרונסון. טוביה גילה את נגיפית טוביה, פרפר נדיר שתחום מחייתו הוא החרמון בלבד.
טוביה היה איש של שלום. אהבה. טבע. עיניו הפותח סרקו את ארצנו במטרה לראות. ולראות עוד. פרחים, טבע, נוף, חיות. מטרתו הצליחה. טוביה לא שבע מראותו. הכל מעניין, הכל מושך. כשלמד באוניברסיטה, התחיל את מחקרו על הערצבים.'' הוא היה אחד מחוקרי הגנטיקה הילדים בארץ.'' אמרה אשתו בשיחה איתי בטלפון. '' לאחר מותו המשכתי את המחקר על הערצבים כי רציתי שלפחות עבודה אחת תהייה על שמו. העבודה התפרסמה בעלון מדעי בריטי בנושא גנטיקה. העורך הוסיף בצד שהעבודה היא לזכרו. מי שהדריך אותי בנושא, ועזרה לי לגמור את העבודה היתה במחנה של טוביה באוניברסיטה. טוביה היה משורר.'' הך אמרה לי. ואני הבנתי שדיברת עם אישה מדהימה כל כך. מומלץ לקרוא את האירוסים עודם פורחים (שמעון קושניר), מחקרי טבע ומכתבים( אביבה אשתו הוציאה את הספר, המכתבים המחקרים ורשימות שלו), ואת סערה באביב (דבורה עומר).
הלוואי שכולם יזכרו אותם, את שיירת הל''ה כגיבורים. הגיבורים שהקריבו עצמם למען ישראל וניצחנו בעוז ובבורסה. עובדה. אפילו הערבים שנלחמו נגדם, והביאו למותם אמרו שאז בקרב העריכו אותם מאוד. על כך שלא ברחו אחד אחד. שנשארו עד הסוף.
יזכור ה' את טוביה קושניר והל''ה.
66 שנים עברו, אבל הכאב נשאר טרי.

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים

7. הודעה שמחה ללא כותרת

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים

8. מעגל פיות ואני

היא שכבה במיטה ובכתה. לא כמו שמקובל, פנים כלפי מטה. היא שכבה על הגב. דמעותייה כבר אימו להטביעה. ממולה-כוננית הספרים, שבדרך כלל חיזקה אותה. אבל הפעם, הכאב היה קשה מנשוא. יותר מידי כאב. כאב שרצתה להוציא החוצה, עם הדמעות. אך ככל שזרמו הדמעות בשטף, כך גם הכאב, גוש האבן הענק שישב לה בלב, מיאן לצאת. לפתע קלטו עינייה את מעגל הפיות שלה. אותה טבעת ברזל מצופה בצמר כבשים טהור וממנה משתלשלים חוטי זהב. ובסוף כל חוט פיות שכזה, תלוייה עננת צמר רכה בגוונים. לפי צבעי הקשת-סגול, כחול, תכלת, ירוק, צהוב, כתום, אדום, ורוד.ו-2 פיות מעשה ידייה נתלו בזרועותיהן הדקיקות, העשויות חוט ברזל, על אותן עננות חלום. מאושרות. זאת ניחשה, הלא שכן לא ציירה לפיות פנים. אוכל תמיד לדמיין מה מצב רוחן''. היא קינאה בהן. בפיות. כל-כך מאושרות. מושלמות. מרחפות להם בעדינות עם הכנפיים המושלמות שלהן. צוחקות ומשחקות. היא רצתה להיות כמוהם, אז היא הורידה אותם משם, ממעגל הפיות. והכינה להן מיטות, וחדרים, ורהיטים. והאכילה אותן וטיפלה בהן כאילו שלא היו מספיק מאושרות. והוקל במקצת על הלב. הרי(ציטוט מתוך''להתראות באנטרטיקה''נורית זרחי) כל אחד צריך לדאוג לעוד מישהו חוץ מלעצמו.והיא כבר עמדה ללכת לישון, חבוקה עם הפיות, כי הרי שהולכים לישון החיים חולפים קצת יותר מהר בלי שמתאמצים.
אבל אז אמה ניכנסה לחדר. מה לעזאזל ילדה בת 18 עושה עם בובות? היא צעקה עלייה. ואז, ואז הכל התחיל מחדש. הבכי. ה-. אבל זה, זה שייך כבר לסיפור אחר.

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים

9. צוקי הסלע

צוקי הסלע-אנשים הם,
אנשים בשר ודם.
גיבורים שמנסים אותי לשכנע,
באין יודע.
הם תובעים, דורשים-אינם מרפים.

גיבורים בכל צבעי הקשת,
מכל מיני סוגים.
אומרים לי, לוחשים לי,
לא ללכת.
להידמות להם,
למעשיהם.
תכלת-מעשים טובים.
אדום הוא דם נשפך.
סגול-מעשים נועזים,
כתום הוא אישיות גדולה או מהלך.

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים