https://www.youtube.com/watch?v=co77UykSJEo&x-yt-ts=1422579428&x-yt-cl=85114404
התהלכתי במסדרון חשוך, אורות הירח הציצו מבין החלונות והשתקפו בתמונות שעל הקיר, הנחתי שאני נמצאת בצריף באמצע היער.
המשכתי ללכת, רגליי היו יחפות וכואבות, לפתע התנגשתי במשהו, נפלתי על פניי. נאחזתי במן מקל ארוך וקשיח. רגלי התנגשה במשהו, זה הרגיש כמו בול עץ שטוח, עליתי על זה, עליתי על עוד אחד. באופן מפתיע מנגינת פסנתר הושמעה. הרמתי את ראשי כלפי מעלה, זה נתן לי תחושת רוגע.
דלת נטרקה, פקחתי את עיני בחוזקה בניסיון לראות משהו, אך זה היה נראה כאילו עייני יותר התעוורו.
צעדתי לאחור בשקט, רגלי באה לגעת ברצפה אולם היא הייתה באוויר, כאילו הרצפה מעולם לא הייתה כאן, יכולתי לחוש את התהום מתחתיי. נשענתי על הקיר, נשמתי נשימות עמוקות והסתכלתי לאחור שוב, מנסה לראות את הסוף. לא נשארה לי ברירה ולכן המשכתי לעלות. עליתי עד שממש יכולתי לחוש את הסוף, בטני התכווצה. לצלילי הפסנתר הוספו צלילי כינור, עצמתי את עיניי. המנגינה הוליכה אותי, ידיי היו מאחורי גבי, הלכתי לאט, הרגשתי שכשאני אגיע לשם זה יעלם. לפתע חוסר יציבות נהייה, הרצפה התפוררה ונפלה אל תוך התהום, עליתי במהירות בחוסר רצון ופחד, אבל זה לא מנע ממני מלהקשיב למנגינה.
המנגינה הייתה כואבת, אבל נעימה. הרגשתי את רגשותיו של היוצר, כל צליל זאת מילה. לכל מיתר יש משמעות. משיכת מיתר גורמת לך לרצות לדעת את הסוף, אך פתאום זה צורם, אולי מפני שאין סוף? או שהסוף כבר כאן ואיננו חשים אותו. והפסנתר, הוא הוסיף הרמוניה למנגינה. זה מה שאני אוהבת בו, בזמן שמיתרי הכינור צורמים באוזנינו, קלידיי הפסנתר נותנים תחושת רוגע. הם קטנים ועדינים ופתאום הם מתחזקים והם עולים וזה מרגיש שזה הסוף והכינור מנוגן במהירות ואז לפתע-דממה. אבל הפסנתר ממשיך להתנגן, הסוף כבר כאן, והוא אפעם לא נגמר.
זיעה עטפה אותי אבל באיזשהו מקום הרגשתי הקלה. נשמתי נשימה עמוקה. פקחתי את עיניי, דמעות זלגו. רגליי נעו בעצמם כאילו אינני עוד בשליטה, מששתי את הקיר, הוא היה מקולף וריחו היה עם עובש. המשכתי למשש עד שהגעתי לפתח.
הרגשתי את ליבי קורע אותי מבפנים, הפסנתר היה חזק יותר מתמיד. צמרמורת עטפה אותי, רגליי רעדו, עמדתי בפתח מפוחדת מלהיכנס. אך נכנסתי בסוף, אור בוהק הופיע, לא היה שם שום פסנתר, ושום כינור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
