ספר חובה, ללא ספק. עולם חדש מופלא הוא אחד מספרי הדיסטופיה המשפיעים ביותר בכל הזמנים, ובמידה מסוימת מהווה את הנגטיב של 1984. הספא עוסק בעולם מתירני, עולם מלא תענוגות וללא דאגות, בו כולם מצורכים באופן קבוע סם ללא תופעות לוואי בשם הסומא ומין הוא למטרות הנאה בלבד. על עולם זה מסתכל פרא אדם מ"שמורה" אינדיאנית אליה עוד לא הגיעה ה"ציוויליזציה", בתחילה בהתלהבות ולאחר מכן רואה את העולם החדש והמופלא כסיוט. העלילה מתוארת באופן זורם, הדמויות נחמדות וגם כספר מדע בדיוני עולם חדש מופלא הוא לא רע - הטכנולוגיה מתוארת באופן מציאותי וכך גם הסביבה, אבל היתרון הגדול ביותר של הספר הוא המשמעויות הפילוסופיות הנובעות ממנו. אלדוס האקסלי לוקח את החזון האוטופי של תקופתו ומתארו באופן מזעזע, עולם שבו הנהנתנות מגיעה לקיצוניות מוחלטת, עולם שבו התרבות הקלאסית אסורה ואוהדיה מוגלים. מדובר בספר חובה, לכל מי שאוהב דיסטופיות, בעל מוסר השכל חשוב. ולסיום, אני חושב שאם נראה את הספר כאזהרה לעתיד, החזון שם כבר נמצא בהתממשות בזמננו אנו, ועלינו לקחת את המסר מהספר ולהחזיק אותו בשני הידיים, בחוזקה, ולא לשכוח שיש דבר כזה יותר מדי שגשוג ומתירנות.

המחזה המדהים מפי טולסטוי ומבוצע על ידי משה איבגי בתיאטרון הגשר הוא רלוונטי לימינו במאה ה-21 יותר מאי פעם. המחזה עוסק בבעל שאישתו בגדה (או התכוונה לבגוד) בו, והוא רוצח אותה לבסוף, לאחר שנים של קשר מתפורר ולמעשה התעללות, על הרצח הוא מדבר במונולוג יחיד, בקרון רכבת. מדובר במחזה קשה, חלקים ממנו אף גובלים במיזוגניה, אך בסופו של דבר מדובר בכעין מניפסט של טולסטוי, האנרכיסט הרוסי, ובוא הוא מביע את דעתו על מין,נישואין והאנושות (רמז- אלו לא הדעות המקובלות). מבחינה עלילתית הקפיד טולסטוי לגעת בכל הנקודות החשופו של החברה, הפרשנות והסקת המסקנות פתוחה לחלוטין לעיני הצופה. בנוגע לביצוע, אין ספק שמשה איבגי הוא שחקן מצוין, ניתן לראות שהוא מתרגש מהדמות, מתחבר אל סיבלה ומשתמש בחלל (המצומצם) של הקרון בצורה יעילה ומעשירה להפליא. התפאורה עצמה בנויה על פלטפורמת מתכת גדולה, שזזה ממקום למקום, וברקע מוקרנים סרטים המתארים חלק מהסצנות עליהם השחקן מדבר (מהסרטים פחות התלהבתי אבל זה אישי לגמרי). לסיכום, מדובר בהפקה וספר, ששניהם טובים כל אחד לחוד, המחזה הוא אחד מהמרגשים שראיתי ולא סתם מתואר כאבן פינה בתיאטרון הרוסי. שווה קריאה/צפייה.

הספר מאוד אינפורמטיבי ונכתב על ידי שני סופרים. בחלקו הראשון מוצגת נקודת מבט ציונית ופטריוטית למהדרין על ידי שאול אריאלי, מצביא צבאי שמסביר מדוע כדאי, מבחינה בטחונית, מדינית ודיפלומטית לשנות את תוואי גדר ההפרדה הנוכחי. בחלקו השני כותב עורך הדין למשפט בינלאומי הומניטרי, מיכאל ספרד, על ההשלכות המוסריות וההומניטריות של גדר ההפרדה ואחת ולתמיד מתעמת עם המושג אפרטהייד בהקשר זה. הספר מציג נקודות מבט שונות שמובילות למסקנות דומות, אך הוא מציג אותן בצורה כה טובה ומרתקת שאני ממליץ לכולם לקרואו, הספר מלווה גם במפות אשר ממחישות את הטענות. מומלץ לכולם, גם לכאלה שאינם מסכימים עם הכותבים אך מעונינים לבחון את השקפותיהם או לעמתן עם המציאות.

אהיה איתכם גלוי דעת ואומר, אל תקראו ! אל תקראו את הספר הזה, אם מה שאתם מחפשים בספרות זה רגשות דביקים, אל תקראו, אם אתם רוצים סיפורי הצלה ואקשן מדהימים, אל תקראו, אם אתם רוצים רק להנות. מרד הנפילים הוא מסה אידיאולוגית טהורה, שלדעתי צריכה להשתוות למסה על החירות (ג'ון סטיוארט מיל), הספר תוקף, בלי להתחנף, את כל המבנה הפוליטי המודרני, את מדינת הסעד, את האלטרואיזם, את העקרונות הבסיסיים ביותר של המוסר עליו אנו מתבססים, כמובן שמדובר בספר מעורר אנטגוניזם, ולא חייבים להסכים עם כל מה שכתוב בו, אבל מה שבטוח זה שהוא מעורר השראה וכתוב בצורה מרתקת. בנוגע לעלילה, העלילה אינה עמוקה במיוחד, ורק נועדה לכסות את דעותיה של איין ראנד (הפילוסופיה האובייקטיביסטית, כל דמות מייצגת "טיפוס" שונה, הספר מתאר את המאבק של האנשים ה"טובים" - בעלי ההון, הפועלים ישרי הדרך והתעשיינים להגנה על רכושם, את התהליך במהלכו ההבנה שהם מרומים מתגבשת לכלל פעולה, לא אהרוס לכם את הסוף, אני מקווה שאתם תקראו בעצמכם. לסיכום, הספר הזה מכיל 1300 עמודים של גאונות טהורה, כל הספר הוא דיון פילוסופי מעמיק במהו רכוש, מהי דמוקרטיה, ומהן זכויות. הספר מלא השראה,עוזר לשנות את כל הפרספקטיבה שלנו לגבי נושאים ומרתק את הקורא, אני מקווה שתקראו אותו. *הביקורת נכתבה על המהדורה הישנה (שנות השבעים), התיאור של הספר כאן הוא לא נכון אלא מתאים למעיין המתגבר, אז אשמח אם ישנו אותו.

המחזה המדהים מפי טולסטוי ומבוצע על ידי משה איבגי בתיאטרון הגשר הוא רלוונטי לימינו במאה ה-21 יותר מאי פעם. המחזה עוסק בבעל שאישתו בגדה (או התכוונה לבגוד) בו, והוא רוצח אותה לבסוף, לאחר שנים של קשר מתפורר ולמעשה התעללות, על הרצח הוא מדבר במונולוג יחיד, בקרון רכבת. מדובר במחזה קשה, חלקים ממנו אף גובלים במיזוגניה, אך בסופו של דבר מדובר בכעין מניפסט של טולסטוי, האנרכיסט הרוסי, ובוא הוא מביע את דעתו על מין,נישואין והאנושות (רמז- אלו לא הדעות המקובלות). מבחינה עלילתית הקפיד טולסטוי לגעת בכל הנקודות החשופו של החברה, הפרשנות והסקת המסקנות פתוחה לחלוטין לעיני הצופה. בנוגע לביצוע, אין ספק שמשה איבגי הוא שחקן מצוין, ניתן לראות שהוא מתרגש מהדמות, מתחבר אל סיבלה ומשתמש בחלל (המצומצם) של הקרון בצורה יעילה ומעשירה להפליא. התפאורה עצמה בנויה על פלטפורמת מתכת גדולה, שזזה ממקום למקום, וברקע מוקרנים סרטים המתארים חלק מהסצנות עליהם השחקן מדבר (מהסרטים פחות התלהבתי אבל זה אישי לגמרי). לסיכום, מדובר בהפקה וספר, ששניהם טובים כל אחד לחוד, המחזה הוא אחד מהמרגשים שראיתי ולא סתם מתואר כאבן פינה בתיאטרון הרוסי. שווה קריאה/צפייה.

אחח, כמה קשה לכתוב ביקורת על ספר שמורכב מסיפורים קצרים, ועוד מדע בדיוני, ועוד כאלה שנשכחו שנבכי היסטוריה (או שמה בנבכי ספריותינו), אבל למרות זאת אני אנסה. משם הספר די ניתן להבין במה הוא עוסק, אבל ללא מעורים בתחום - פרס הוגו, ע"ש הוגו נברסק (שהקים את מגזין המדע בדיוני הראשון) מחולק ליצירות מדע בדיוני (ולפעמים גם לא בדיוני) פעם בשנה בפסטיבל המד"ב השנתי בארה"ב. אסימוב לקח על עצמו לכתוב סדרת ספרים, כשכל ספר כולל את הסיפורים הקצרים הזוכים של אותם שנין בהן הוא מתמקד, הספר הזה למשל, כולל חמישה סיפורים שזכו בשנים 1959-1964. התוצאה היא, מובן מאליו, מגוונת למדי, שנים שונות, סופרים שונים וסגנונות כתיבה שונים, זה נותן לנו הצצה על עולם המדע הדיוני של שנות השישים והשבעים, הצצה שווה ביותר. התוספות של ההקדמות מאת אסימוב הן שנונות, כרגיל, ציניות וכמובן (איך לא ? אסימוב) מרירות. אבל נעזוב עם השטויות ונעבור לתוכן, הסיפור הראשון "הרכבת לגהנום" של רוברט בלוך הוא סיפור חביב ביותר, מסוג הסיפורים הממזריים, עסקאות עם השטן והומור סמוי שתמיד אהבתי, למען האמת זו גם הייתה היכרות עם הסופר, שמעולם לא הירכתיו לפני כן. הסיפור השני, פרחים לעכבר לבן של דניאל קייס עוסק באדם מפגר שעובר ניסוי להעלאת רמת המשכל, ומתאר את התפתחותו (וכמובן, נפילתו) המהירה ביומן, הסיפור כתוב באופן מאוד חכם, האדם המפגר נשמע כמו אדם מפגר והגאון נשמע,טוב, גאון. סיפור מגניב ביותר שעוד לא ראיתי כמוהו. השלישי, המסע הארוך ביותר, של פול אנדרסון הוא רומאן, עם הרבה משמעויות נסתרות והשוואות שלא הבנתי לחלוטין בקריאה הראשונה. לכן קשה לי להביע על הסיפור דעה, אבל אולי בקריאה שנייה אבין אותו יותר. הרביעי "מאלפי הדרקונים" הוא סאגה מג' ואנס, כן, אותו סופר מדהים שכתב את סיפורי ארץ גוועת, הסיפור כתוב באותו סגנון ומאוד שמחתי למצוא אותו כאן. אין שביתת נשק עם מלכים, סיפור נוסף מאת פול אנדרסון סוגר את הרשימה, הפעם סיפור מענין מאוד, לא שגרתי ונותן מבט על חברה אלטרנטיבית בארצות הברית, שחייזרים מנסים להכווין אותה - בני האדם, כהרגלם המגונה, יפוצצו את התוכנוית. לסיכום, חמישה סיפורים נחמדים ביותר כשלעצמם, לכו תקראו ! -עכשיו רק נותר לכם למצוא עותק מהספר.