טוב, זהו הסיום האחרון של סדרה שהתחילה כמרתקת ויפה, השאלה היא איך היא נגמרת ?
טוב, לדעתי האישית סדרת הירושה הייתה צריכה להישאר טרילוגיה, כמו בתכנון המקורי, וזה כי העלילה מתאימה בדיוק לשלושה ספרים - ספר לאימונים ולימודים, ספר ללחימה קשה ופוליטיקה, וספר לקרבות הגדולים, לנצחונות ולהפלת המלך הרשע גלאבטוריקס משלטונו. הסיבה היחידה שנכתב ספר רביעי היא על מנת לסיים את כל הקצוות הפרומים ולסגור את כל הסיפורים שהחלו, אז האם כריסטופר עשה זאת באותה צורה מרתקת כפי שנעשתה עד עכשיו ? טוב, לא ממש.

אזהרת ספוילרים
חלקים רבים בספר, החל מההתחלה מרגישים מעט מוכרים מדי, אראגון הוא כבר לוחם גדול, וקצת לא מענין לדעת איך הוא שוב כובש עיר ושוב הורג עשרות חיילים, למעשה, דווקא הקריירה הצבאית של רוראן, דמות משנית באופן יחסי, הייתה מענינת בהרבה - אדם רגיל שעושה את הבלתי אפשרי ולא רוכב דרקונים חזק מגובה בשניים עשר עלפים שמביס בני תמותה.
מבחינת סגירת הקצוות, כאן נעשתה עבודה טובה, הנבואות מתגשמות באורח הגיוני, ולמרות הביקורת, הספר הוא עדיין ספר "ירושתי" במובהק וכמשתמע מכניס אותנו לאווירה של העולם, כולל השפה, התככים, הגיאוגרפיה, וסגנון ההתנהגות של הדמויות.
גם הסוף ומותו (או התאבדותו) של גלאבטוריקס היה אלגנטי במיוחד, מרשים. איכשהו, ידעתי שצריך להיות מעשה קסם אדיר ובלתי מוסבר אחד לפני הסוף, וקיבלנו אותו.
מציאת הביצים הייתה דבר נפלא, אחרי שנים שבהן חשבנו שגם אם אראגון יביס את גלאבטוריקס רוכבי הדרקונים לא יחזרו, הדבר מתגשם סוף סוף, אלאגייזיה תחזור לתפארתה.
הסוף היה רגשני, מאוד, ואפילו סתר קצת מההיגיון הפנימי של הספרים - אם אראגון יוצא לפתח את המסדר מחדש, למה שלא ילך לבקר את רוראן ואריה לפעמים ? למה הוא צריך לעזוב את אלאגייזיה "לעד"? אני מבין שדרמות זה חלק מהסיפור אבל כאן זה הרגיש מאולץ.

סוף אזהרת ספוילרים

לסיכום, הספר הזה היה לדעתי פחות מוצלח מהקודמים, עם קצת יותר מדי "מריחות", למרות זאת חובבי הירושה כן יהנו ממנו, למי שקרה את הספרים הקודמים אני ממליץ לקרוא גם את זה ולו רק כדי לדעת את הסוף, קצת אכזבה, אבל גם לא כישלון מוחלט.

אחח, כמה קשה לכתוב ביקורת על ספר שמורכב מסיפורים קצרים, ועוד מדע בדיוני, ועוד כאלה שנשכחו שנבכי היסטוריה (או שמה בנבכי ספריותינו), אבל למרות זאת אני אנסה.

משם הספר די ניתן להבין במה הוא עוסק, אבל ללא מעורים בתחום - פרס הוגו, ע"ש הוגו נברסק (שהקים את מגזין המדע בדיוני הראשון) מחולק ליצירות מדע בדיוני (ולפעמים גם לא בדיוני) פעם בשנה בפסטיבל המד"ב השנתי בארה"ב. אסימוב לקח על עצמו לכתוב סדרת ספרים, כשכל ספר כולל את הסיפורים הקצרים הזוכים של אותם שנין בהן הוא מתמקד, הספר הזה למשל, כולל חמישה סיפורים שזכו בשנים 1959-1964. התוצאה היא, מובן מאליו, מגוונת למדי, שנים שונות, סופרים שונים וסגנונות כתיבה שונים, זה נותן לנו הצצה על עולם המדע הדיוני של שנות השישים והשבעים, הצצה שווה ביותר. התוספות של ההקדמות מאת אסימוב הן שנונות, כרגיל, ציניות וכמובן (איך לא ? אסימוב) מרירות.

אבל נעזוב עם השטויות ונעבור לתוכן, הסיפור הראשון "הרכבת לגהנום" של רוברט בלוך הוא סיפור חביב ביותר, מסוג הסיפורים הממזריים, עסקאות עם השטן והומור סמוי שתמיד אהבתי, למען האמת זו גם הייתה היכרות עם הסופר, שמעולם לא הירכתיו לפני כן.

הסיפור השני, פרחים לעכבר לבן של דניאל קייס עוסק באדם מפגר שעובר ניסוי להעלאת רמת המשכל, ומתאר את התפתחותו (וכמובן, נפילתו) המהירה ביומן, הסיפור כתוב באופן מאוד חכם, האדם המפגר נשמע כמו אדם מפגר והגאון נשמע,טוב, גאון. סיפור מגניב ביותר שעוד לא ראיתי כמוהו.

השלישי, המסע הארוך ביותר, של פול אנדרסון הוא רומאן, עם הרבה משמעויות נסתרות והשוואות שלא הבנתי לחלוטין בקריאה הראשונה. לכן קשה לי להביע על הסיפור דעה, אבל אולי בקריאה שנייה אבין אותו יותר.

הרביעי "מאלפי הדרקונים" הוא סאגה מג' ואנס, כן, אותו סופר מדהים שכתב את סיפורי ארץ גוועת, הסיפור כתוב באותו סגנון ומאוד שמחתי למצוא אותו כאן.

אין שביתת נשק עם מלכים, סיפור נוסף מאת פול אנדרסון סוגר את הרשימה, הפעם סיפור מענין מאוד, לא שגרתי ונותן מבט על חברה אלטרנטיבית בארצות הברית, שחייזרים מנסים להכווין אותה - בני האדם, כהרגלם המגונה, יפוצצו את התוכנוית.

לסיכום, חמישה סיפורים נחמדים ביותר כשלעצמם, לכו תקראו ! -עכשיו רק נותר לכם למצוא עותק מהספר.

ספר חובה, ללא ספק.
עולם חדש מופלא הוא אחד מספרי הדיסטופיה המשפיעים ביותר בכל הזמנים, ובמידה מסוימת מהווה את הנגטיב של 1984.
הספא עוסק בעולם מתירני, עולם מלא תענוגות וללא דאגות, בו כולם מצורכים באופן קבוע סם ללא תופעות לוואי בשם הסומא ומין הוא למטרות הנאה בלבד.
על עולם זה מסתכל פרא אדם מ"שמורה" אינדיאנית אליה עוד לא הגיעה ה"ציוויליזציה", בתחילה בהתלהבות ולאחר מכן רואה את העולם החדש והמופלא כסיוט.
העלילה מתוארת באופן זורם, הדמויות נחמדות וגם כספר מדע בדיוני עולם חדש מופלא הוא לא רע - הטכנולוגיה מתוארת באופן מציאותי וכך גם הסביבה, אבל היתרון הגדול ביותר של הספר הוא המשמעויות הפילוסופיות הנובעות ממנו.
אלדוס האקסלי לוקח את החזון האוטופי של תקופתו ומתארו באופן מזעזע, עולם שבו הנהנתנות מגיעה לקיצוניות מוחלטת, עולם שבו התרבות הקלאסית אסורה ואוהדיה מוגלים.
מדובר בספר חובה, לכל מי שאוהב דיסטופיות, בעל מוסר השכל חשוב.
ולסיום, אני חושב שאם נראה את הספר כאזהרה לעתיד, החזון שם כבר נמצא בהתממשות בזמננו אנו, ועלינו לקחת את המסר מהספר ולהחזיק אותו בשני הידיים, בחוזקה, ולא לשכוח שיש דבר כזה יותר מדי שגשוג ומתירנות.

שרלוק הולמס.
מה נותר לנו לאמר על שרלוק הולמס ?
שרלוק הולמס הוא שילוב של הטוב, הרע והמכוער.
שרלוק הולמס הוא שילוב של הפרופסור המנומס עם הנרקומן הפרוע.
שרלוק הולמס היה ונותר אחת מהדמויות המרתקות והמפתיעות ביותר בז'אנר סיפורי התעלומות, דמות שידעה לרתק ולגרום לכולנו לרצות להיות בלשים, שידעה לעשות את המלאכה ולתפוס את הרעים.

בספר הראשון בטרילוגית כל סיפורי שרלוק הולמס, מביא לנו דוקטור ווטסון עם החשיבה הצפויה והאופיינית שלו, את מיטב הסיפורים הלא צפויים ולא אופייניים שראיתי מעודי.
סוף סוף, ספר תעלומות נטו, ללא רומנטיקה, ללא תוספות בלתי נחוצות, רק מאבק של מוח במוח כשאנחנו, הצופים, נהנים מההיסקים פיקחים ומההתחכמויות של הבלש האגדי.

הספר הוא חובה לכל אוהבי התעלומות ומומלץ גם לכל מי שרוצה להתנסות בז'אנר - הסיפורים הם קצרים, קלילים ולא מסובכים.

המחזה המדהים מפי טולסטוי ומבוצע על ידי משה איבגי בתיאטרון הגשר הוא רלוונטי לימינו במאה ה-21 יותר מאי פעם. המחזה עוסק בבעל שאישתו בגדה (או התכוונה לבגוד) בו, והוא רוצח אותה לבסוף, לאחר שנים של קשר מתפורר ולמעשה התעללות, על הרצח הוא מדבר במונולוג יחיד, בקרון רכבת.
מדובר במחזה קשה, חלקים ממנו אף גובלים במיזוגניה, אך בסופו של דבר מדובר בכעין מניפסט של טולסטוי, האנרכיסט הרוסי, ובוא הוא מביע את דעתו על מין,נישואין והאנושות (רמז- אלו לא הדעות המקובלות).
מבחינה עלילתית הקפיד טולסטוי לגעת בכל הנקודות החשופו של החברה, הפרשנות והסקת המסקנות פתוחה לחלוטין לעיני הצופה.
בנוגע לביצוע, אין ספק שמשה איבגי הוא שחקן מצוין, ניתן לראות שהוא מתרגש מהדמות, מתחבר אל סיבלה ומשתמש בחלל (המצומצם) של הקרון בצורה יעילה ומעשירה להפליא. התפאורה עצמה בנויה על פלטפורמת מתכת גדולה, שזזה ממקום למקום, וברקע מוקרנים סרטים המתארים חלק מהסצנות עליהם השחקן מדבר (מהסרטים פחות התלהבתי אבל זה אישי לגמרי).
לסיכום, מדובר בהפקה וספר, ששניהם טובים כל אחד לחוד, המחזה הוא אחד מהמרגשים שראיתי ולא סתם מתואר כאבן פינה בתיאטרון הרוסי.
שווה קריאה/צפייה.

טוב, אני מניח שלא כל כך מקובל לכתוב כאן ביקורות על קומיקס, אבל אני אנסה.
לדעתי, קומיקס טוב הוא קומיקס עם נשמה, עם אופי מסוים של בדיחות שייחודי לו ונשאר בו בכל הוולויומים.
אז בלי להכביר מילים,אסטריקס הוא קומיקס כזה, הבדיחות משעשעות, סגנון הציור מצוין וחביב, האנגלית לא קשה מדי ומדובר באופן כללי בחוברות קומיקס נחמדות ביותר ומומלצות.
מתאים לכל מי שאוהב קומיקס כולל ילדים.

אהיה איתכם גלוי דעת ואומר, אל תקראו !
אל תקראו את הספר הזה, אם מה שאתם מחפשים בספרות זה רגשות דביקים, אל תקראו, אם אתם רוצים סיפורי הצלה ואקשן מדהימים, אל תקראו, אם אתם רוצים רק להנות.

מרד הנפילים הוא מסה אידיאולוגית טהורה, שלדעתי צריכה להשתוות למסה על החירות (ג'ון סטיוארט מיל), הספר תוקף, בלי להתחנף, את כל המבנה הפוליטי המודרני, את מדינת הסעד, את האלטרואיזם, את העקרונות הבסיסיים ביותר של המוסר עליו אנו מתבססים, כמובן שמדובר בספר מעורר אנטגוניזם, ולא חייבים להסכים עם כל מה שכתוב בו, אבל מה שבטוח זה שהוא מעורר השראה וכתוב בצורה מרתקת.

בנוגע לעלילה, העלילה אינה עמוקה במיוחד, ורק נועדה לכסות את דעותיה של איין ראנד (הפילוסופיה האובייקטיביסטית, כל דמות מייצגת "טיפוס" שונה, הספר מתאר את המאבק של האנשים ה"טובים" - בעלי ההון, הפועלים ישרי הדרך והתעשיינים להגנה על רכושם, את התהליך במהלכו ההבנה שהם מרומים מתגבשת לכלל פעולה, לא אהרוס לכם את הסוף, אני מקווה שאתם תקראו בעצמכם.

לסיכום, הספר הזה מכיל 1300 עמודים של גאונות טהורה, כל הספר הוא דיון פילוסופי מעמיק במהו רכוש, מהי דמוקרטיה, ומהן זכויות. הספר מלא השראה,עוזר לשנות את כל הפרספקטיבה שלנו לגבי נושאים ומרתק את הקורא, אני מקווה שתקראו אותו.

*הביקורת נכתבה על המהדורה הישנה (שנות השבעים), התיאור של הספר כאן הוא לא נכון אלא מתאים למעיין המתגבר, אז אשמח אם ישנו אותו.

טוב, זו הביקורת השנייה שאני כותב אז מצטער על חוסר הבהירות במידה ויימצא כזה.

בימים האחרונים עלה הספר מחדש לכותרות, בעיתונים הגדולים "נחשף" שריצ'רד דוקינס אינו בטוח בחוסר קיומו של אלוהים - כלומר מודה בסיכוי כלשהו לקיומה של ישות עליונה. למעשה, הכותרות מאוד שעשעו אותי, הן לחלוטין פספסו את כוונתו האמיתית של ריצ'רד דוקינס - כוונתו הייתה, שלמרות שכדברי המסיונרים - "אינך יכול להוכיח שאני טועה", הסבירות לקיום האל כה קטנה שהיא למעשה מתבטלת.

ולאחר הטיפול בנושא הזה, לספר עצמו.
לדעתי, הספר הזה לא מתאים לכל אחד, הוא מתאים למיעוט קטן ביותר של אנשים, כאלה המוכנים להעמיד את כל מכלול אמונותיהם כחשוף להתקפה וללגלוג. היו כמה קטעים בספר שבהם הזלזול הגלוי (למרות שאני כמובן מסכים איתו) בדתות, גרם לי לחשוב, איך הוא מעז לאמר דברים כאלה ?
בספר יש מספר חלקים, בתחילה, מסביר דוקינס את המקור לדעתו לדת, שכמובן ניתן לנחש שאינו כוח עליון.
לאחר מכן הוא נותן את טיעוניהם הרבים מספור של המאמינים, ומפריח אותם אחד אחרי השני, באמצעות מטאפורות קטלניות ודוגמאות מדויקות.
בחלקו הבא של הספר מספר הוקינס מדוע לדעתו הסבירות לקיומו של האל היא אפסית.
לאורך כל הספר שזורות גם הצעות רבות כיצד, כאתאיסטים, עלינו לנהוג, מהן הבעיות בגרסאות "מתונות" של אתאיזם, וגם מהן הבעיות המוסריות בדתות הקיימות (כולל מחקר שנערך בישראל על השפעת הדת על חוש המוסר של ילדים).
לסיכום, הספר הוא מצוין, וללא ספק נתן לי תחמושת רבה לשיחות סלון, הוא גם מתאים לאותו מיעוט מקרב התאיסטים שיוכל לקרוא אותו מבלי להיעלב, ולאנשים באופן כללי שרוצים ספר עיון קליל וכתוב בסגנון זורם, לפני השינה.

נ"ב
יום הפאי שמח לכולכם, עד הספרה הבאה :)