“זה ספר המדע בדיוני השני שאני קורא. עד עכשיו רק אספתי אותם. בעצם קראתי לפני שנים את 1984. עכשיו מבחירה בחרתי במדע בדיוני ואני כבר בספר השלישי אגב "אל האינסוף" של בריאן אולדיס. לענינינו. עולם חדש מופלא הוא ספר לא רע. הרעיון מבריק. על אחת כמה וכמה שהוא נכתב לפני כ-90 שנה. עולם בו כל התושבים הינם פרי מעבדתם של הממשל. עולם בו התושבים מפוטמים בסמים והסקס חופשי האלן וסהאלן וכמה שיותר ועם כמה שיותר. לכאורה תענוג לא?! מוותרים על הרגשות, על האמנות, על הבן אדם ועוד על מנת לתת תפוקה ותוצרת לעולם. אני מכיר אנשים שהיו חיים בעולם כזה. אולי אני בינהם. את התשובה צריך לתת בדיעבד אז דברו איתי לאחר מותי. הספר מתחיל טוב, הולך ודועך ולקראת הסוף חוזר ומעניין שוב. בעיקר הדיון הפילוסופי בין אחד המפקחים הכלל עולמיים של העולם ובין ה"פרא" שהגיע מה"עולם הישן". אני הייתי בטוח למען האמת שהספר הולך לכיוון מסויים ובסוף הוא הלך לכיוון אחר, כך שהעניין מעט ביאס אותי. לא רוצה לעשות ספויילר יותר מידי לספר. השורה התחתונה אני כן ממליץ על הספר למי שרוצה לפתוח את הראש לכיוונים אחרים אך בתור חובב מדע בדיוני (עד עכשיו בעיקר סרטים) אני סמוך ובטוח שיש ספרים טובים ממנו. שוב הרעיון מבריק אך העלילה לטעמי לא מתפתחת לכיוון שהייתי רוצה לראות. זה אולי נשמע מתנשא מצידי. מי אני שאבקר כזה ספר ואתן טיפים בדיעבד לסופר שכבר הלך מן העולם, כדי שישנה את ספרו בדיעבד?! בכל אופן 3 בסולם ג'יפסי.”

“"איזה עולם חדש מופלא... לעגו לו בנימה נתעבת של לגלוג ציני!" עולם חדש מופלא הוא ספר... מבעית; מעורר חלחלה, סלידה, פחד; לכן הוא עולה, בשבילי, על 1984. אף על פי שהאחרון היה נהדר, הוא היה נראה מעט מופרך; רחוק, מסולף. איך המין האנושי ייתן לדבר כל-כך מגוחך, כמו דיקטטורה דיסטופית, לקרות? אך כאן... כאן זה שונה. בעולם זה, יפהפה וזך, האושר הוא המוטיב המכתיב את הפעולות; חברה תעשייתית הנעה על קניות, על שמחה על מין שנעשה שגור כמו מים; וכל המחסיר גורע. הסבל, הכאב, הכעס, השנאה: כולם נמחקו, אין בהם צורך; אין מקום לרע בעולם טהור. התדרדרות החברה האנושית בתפארתה. ההנאה היא המוטיב בעולם; סמים המקנים אושר עילאי; יכולות פיזיות ושכליות הנקבעים בעוד מועד ללידת הילדים ממבחנות – עולם אוטופי ומושלם. אין מילה כזו, "חירות" – הרי חופשיים הם: "בני האדם מאושרים; הם משיגים כל אשר ירצו, ולעולם אין הם רוצים את אשר שאין ביכולתם להשיג." הוא מעמיד במרכזו ארבע דמויות מרכזיות: ברנארד, גוץ משכיל וסמכותני אך נלוז באופי: נקמן, קטנוני, פחדן, הססן ואגואיסט; הלמהולץ, החזק, השקט, שאין הוא מרוצה מחייו; לנינה, עלמה צעירה ויפה שמפורסמת בשל המין; והפרא, ג'והן שמו, בן תרבות מסכן שנולד וגדל עם אינדיאנים, שאינו מרגיש במקומו, לא בשבט ולא בציוויליזציה המתקדמת; חצוי ומבולבל ומוכה תדהמה, הוא מנסה למצוא היגיון בעולם החדש והמפחיד. "אבל איני רוצה בנוחיות. רוצה אני באלוהים... רוצה אני חירות, רוצה אני את הטוב. רוצה אני את החטא." "במילים אחרות... אתה תובע לעצמך את הזכות להיות אומלל." הספר סחף אותי; אינני מהאנשים שישוו את עולמנו כיום לעולם זה, אך קווי הדמיון שלעיתים קיימים מחשידים. החברה ההולכת לכיוון התועלתני, הבזבזני, הנהנתני; תרבות המין התופסת תאוצה ולגיטימציה מרובה (בגבול הטעם הסביר...), האנשים שתרים כל הזמן אחרי ההנאה הרגעית, הביחד, הרעש; השקט והלבד נהפכו לאנומליה: "אבל הלוא הציוויליזציה המתועשת מתאפשרת אך ורק הודות שאין הסתפקות במעט. היא מבוססת על רדיפת הנאות עד קצה גבול היכולת..." עוד אוסיף, הכריכה מקנה ומשווה לעולם נופך מתאים: אדם גבוה, שרירי ומצודד, ולידו בובת אדם מכנית, מחזיק במה שנראה כמין תוכנית, אולי בנייה, אולי רעיון, ושניהם מסתכלים לרוחק במבט מהורהר. העולם שמתחתיהם מורכב כולו ממתכת, ומעליהם האוויר ובו לווין, ולצידו דגלי אמריקה. מאחוריהם, עומדים גלובוסים: כדור הארץ בידיהם. תמונה זו מוארת, כמעט אידיאליסטית: אך מאחורי מסכת האורות, בתוך עולם בו קיים הכל, מתגלה דבר מה: הוא חלול וריקני, בעל שום ערך. "בסופו של דבר, נראה כי מחוז האוטופיה קרוב אלינו הרבה יותר משתיאר לעצמו מישהו... בזמן ההוא הרחקתי את האוטופיה מרחק שש מאות שנה בעתיד הרחוק. כיום נראה כי אפשר מאוד שאימה זו תאפוף אותנו בתוך מאה שנה." – א"ה הו, חבל שאינך טועה.”

“עולם חדש מופלא! גם לכם בהתחלה משהו בניסוח של שם הספר הזה היה מוזר? ובכן- סופסוף הבנתי, מדובר בציטוט -שגם יובן מהמשך הספר- משייקספיר. קלאסיקה, שגם עומדת לצד 1984 הרי חייב לקרוא. וקראתי. ספר מעולה. בתחילה חשבתי אותו למין העתק מסוים של 1984 ולכן גם קצת התעכבתי בלקרוא אותו, אבל עכשיו אני רגוע ויכול להגיד בלב שלם שהוא יכול להיות לצד 1984. בניגוד להרבה, לא כלכך תפסה אותי העמדה של הספר הזה כביקורת על הקפטליזם כלומר כן, אבל זה לא מה שהעסיק אותי שם. (וזאת כן עמדה שממנה אפשר להבין את הבסיס שמבדיל אותו מ1984) סיפור, עלילה ודמויות- יש, בצורה טובה. אבל הניסוח והכוונה של האקסלי, לפחות לי, הייתה ממש ברורה וזעקה מהכתוב. לא הרגשתי בחלום, הייתי ער וסקרן. הסתקרנתי לדעת עוד מההשקפה הזאת שלו, וחיפשתי אותה בכל מילה. בהרבה מן המקרים נתקלתי במחשבות ישנות שהייתי נהנה לשתף עם חברים בשעות של לילה- כדוגמת עולם מושלם או עולם בסגנון ''תאר לך''. רגע רגע, העולם הדיקטטורי כביכול שאורוול בנה, עד היום מלווה אותי בהרהורים מסוימים- אבל העולם של האקסלי סלל אצלי דרך אחרת בחשיבה. כל המהות של הנהנתנות והאושר, עם ביטוי מופלא בסיפור די פשוט. **ספוילר** ולא רק האספקט הזה: אם אתם מכירים, ישנה סדרה בשם ''מראה שחורה'' (black mirror) שגם עוסקת בדיסטופיה וב''מה אם'' עם ההשלכות שיכולות לקרות. קיצר, היה שם פרק שמאוד ניער אותי, שראיתי קצת שיקוף שלו בספר הזה, מה שגרם לי להתלהב. העלילה לא עוקבת מההתחלה אחרי גיבור אחד, מה שנותן הסתכלות מעניינת על הדברים מכמה כיוונים. אחד הדמויות המעניינות, היא ברנראד. ברנארד הוא כופר, לפחות במחשבה, ומתחיל לפתח הרהורי כפירה בדרך שהוסללה להם כבני אדם- וכמיהה גדולה לרגשות עזים. זה מביא אותו להתבדלות ולקרירות. מפה לשם הוא גם לא מסתיר כלכך את העמדות שלו (מה שב1984 היה נענה בעונש נוקשה) ובקיצור, הוא מתמרמר ומנסה בכל עת להרגיש את מה שהוא תמיד דמיין כהדבר האמיתי. בסופו של דבר, בעקבות מקרה מסוים, הוא פתאום נתפס בעיני החברה (שמלכתחילה מדורגת ע''י איכות מולדת) כשווה ונחשב. מה שמעניין, זה שהוא עם כל זה, לקח בשתי ידיים את התהילה שכלכך בחל בה, מה שבהמשך גם מתמוססת לו שוב באותו מקום. בכל מקרה, הדרך שכל זה קורה, מאוד מעניינת, ומעלה הרהורים על החברה ובכלל. **סוף ספוילר** בכל אופן, רק דוגמא אחת הבאתי, וכמוה יש הרבה. הספר הזה מגיע עם מתנות, ולא סתם הוא קלאסיקה. אפשר לשאוב ממנו המון. איך החיים הנורמלים שלנו, יכולים להתדמיין בעולם מושלם? עולם שבו אין רדיפה אחרי אושר ורגשות, אין כעס או לחץ- וגם אם אתם חשים בקצת מהתחושות האלה, תמיד יש קצת מ''סומא'', הסם שיתן לך תחושה של מעין נצח קטן, איך החיים שלנו היו נראים אם היו נוצרים בחברה דרגים וסוגים של בני אדם מעובדים מראש? בני אדם שלא מזדקנים ומתכערים, שלא צריכים לדאוג לשום נפילה או מעידה בחייהם הפיזים והרגשיים, יש מי שדואג לכם! לא תהיו לבד מעולם, ולעולם לא ''תזדקקו'' נואשות לאיזו תאווה. איך? קצת מזה, תוכלו לראות ניבט במומחיות מהספר הכיפי הזה.”

“**** מה אני אגיד לכם. אולי ב-1932 הספר הזה היה מהפכני, פורץ דרך, עתידני, מאתגר וחתרני. ייתכן שהילת המהפכנות השתמרה עד לפני כמה עשורים, אבל בעיניים של קורא עכשווי (קונטמפורני) שקרא קצת מדע בדיוני ופנטזיה, שעבר את זילאזני ואת סקאלזי, את פרנק הרברט ואת אסימוב, אני חייב להגיד שכבר בעמודים הראשונים חשתי רפה ומאוכזב, וזה לא השתנה גם אחרי מאתיים עמודים. יש כאן דיס/אוטופיה עבשה עם רעיונות שתאריך פקיעת התוקף שלהם כבר חלף עוד לפני שהבי ג'יז שרו שצריך להישאר בחיים. בעולם המתואר בספר, תינוקות מבחנה אינם גדלים ברחם יותר אלא בבקבוקים, ותהליך הפיכתם לפרטים מועילים בחברה מפוקח ומדוקדק עד רמת החלבונים והמינרלים שהם סופגים. משחר ילדותם מדקלמים להם השכם והערב את ערכי חברת המופת הכאילו (בחיאת ראבק) אוטופית שהם חיים בה, עד שלבסוף הם מחולקים למעמדות בהתאם להתפתחותם הפיזית והשכלית, משל היו המחוזות ב"משחקי הרעב". אך מעשה שטן, הפתעה! לא כולם מצליחים להיוותר מאושרים למרות שפע בני הזוג העומד לרשותם וסמי הטמטום והשיכחה שהם צורכים. חלקם נוהים אחרי משאלות לב פרטיות ומתגברים על שרשרת ההתניות הדרקונית שהונחלה להם על ידי האח הגדול. אבוי. במשך כל זמן הקריאה גלגלתי עיניים ונהמתי בפתטיות לעבר הספר: "כן. הבנתי. תוך שני עמודים. הבנתי את הרעיון! יאללה, תתקדם הלאה, סיפור, משהו." אלא שאלדוס האקסלי לא חס עליי, והמשיך למשוך בזרועי ולהאכיל אותי בכפית גדולה בסאטירה הקורעת והעוקצנית שלו על בני האדם תוך שהוא מתפקע מצחוק ותוקע לי מרפקים. אחרי איזה שני שליש ספר, נפחתי את נשמתי. די. אפילו להקדמה של מרגרט אטווד שדחיתי לסוף לא נותר בי כוח. מה לעשות, יש יצירות שהן על-זמניות ויש... כאלה שלא. ****”

“זה ספר המדע בדיוני השני שאני קורא. עד עכשיו רק אספתי אותם. בעצם קראתי לפני שנים את 1984. עכשיו מבחירה בחרתי במדע בדיוני ואני כבר בספר השלישי אגב "אל האינסוף" של בריאן אולדיס. לענינינו. עולם חדש מופלא הוא ספר לא רע. הרעיון מבריק. על אחת כמה וכמה שהוא נכתב לפני כ-90 שנה. עולם בו כל התושבים הינם פרי מעבדתם של הממשל. עולם בו התושבים מפוטמים בסמים והסקס חופשי האלן וסהאלן וכמה שיותר ועם כמה שיותר. לכאורה תענוג לא?! מוותרים על הרגשות, על האמנות, על הבן אדם ועוד על מנת לתת תפוקה ותוצרת לעולם. אני מכיר אנשים שהיו חיים בעולם כזה. אולי אני בינהם. את התשובה צריך לתת בדיעבד אז דברו איתי לאחר מותי. הספר מתחיל טוב, הולך ודועך ולקראת הסוף חוזר ומעניין שוב. בעיקר הדיון הפילוסופי בין אחד המפקחים הכלל עולמיים של העולם ובין ה"פרא" שהגיע מה"עולם הישן". אני הייתי בטוח למען האמת שהספר הולך לכיוון מסויים ובסוף הוא הלך לכיוון אחר, כך שהעניין מעט ביאס אותי. לא רוצה לעשות ספויילר יותר מידי לספר. השורה התחתונה אני כן ממליץ על הספר למי שרוצה לפתוח את הראש לכיוונים אחרים אך בתור חובב מדע בדיוני (עד עכשיו בעיקר סרטים) אני סמוך ובטוח שיש ספרים טובים ממנו. שוב הרעיון מבריק אך העלילה לטעמי לא מתפתחת לכיוון שהייתי רוצה לראות. זה אולי נשמע מתנשא מצידי. מי אני שאבקר כזה ספר ואתן טיפים בדיעבד לסופר שכבר הלך מן העולם, כדי שישנה את ספרו בדיעבד?! בכל אופן 3 בסולם ג'יפסי.”

“"איזה עולם חדש מופלא... לעגו לו בנימה נתעבת של לגלוג ציני!" עולם חדש מופלא הוא ספר... מבעית; מעורר חלחלה, סלידה, פחד; לכן הוא עולה, בשבילי, על 1984. אף על פי שהאחרון היה נהדר, הוא היה נראה מעט מופרך; רחוק, מסולף. איך המין האנושי ייתן לדבר כל-כך מגוחך, כמו דיקטטורה דיסטופית, לקרות? אך כאן... כאן זה שונה. בעולם זה, יפהפה וזך, האושר הוא המוטיב המכתיב את הפעולות; חברה תעשייתית הנעה על קניות, על שמחה על מין שנעשה שגור כמו מים; וכל המחסיר גורע. הסבל, הכאב, הכעס, השנאה: כולם נמחקו, אין בהם צורך; אין מקום לרע בעולם טהור. התדרדרות החברה האנושית בתפארתה. ההנאה היא המוטיב בעולם; סמים המקנים אושר עילאי; יכולות פיזיות ושכליות הנקבעים בעוד מועד ללידת הילדים ממבחנות – עולם אוטופי ומושלם. אין מילה כזו, "חירות" – הרי חופשיים הם: "בני האדם מאושרים; הם משיגים כל אשר ירצו, ולעולם אין הם רוצים את אשר שאין ביכולתם להשיג." הוא מעמיד במרכזו ארבע דמויות מרכזיות: ברנארד, גוץ משכיל וסמכותני אך נלוז באופי: נקמן, קטנוני, פחדן, הססן ואגואיסט; הלמהולץ, החזק, השקט, שאין הוא מרוצה מחייו; לנינה, עלמה צעירה ויפה שמפורסמת בשל המין; והפרא, ג'והן שמו, בן תרבות מסכן שנולד וגדל עם אינדיאנים, שאינו מרגיש במקומו, לא בשבט ולא בציוויליזציה המתקדמת; חצוי ומבולבל ומוכה תדהמה, הוא מנסה למצוא היגיון בעולם החדש והמפחיד. "אבל איני רוצה בנוחיות. רוצה אני באלוהים... רוצה אני חירות, רוצה אני את הטוב. רוצה אני את החטא." "במילים אחרות... אתה תובע לעצמך את הזכות להיות אומלל." הספר סחף אותי; אינני מהאנשים שישוו את עולמנו כיום לעולם זה, אך קווי הדמיון שלעיתים קיימים מחשידים. החברה ההולכת לכיוון התועלתני, הבזבזני, הנהנתני; תרבות המין התופסת תאוצה ולגיטימציה מרובה (בגבול הטעם הסביר...), האנשים שתרים כל הזמן אחרי ההנאה הרגעית, הביחד, הרעש; השקט והלבד נהפכו לאנומליה: "אבל הלוא הציוויליזציה המתועשת מתאפשרת אך ורק הודות שאין הסתפקות במעט. היא מבוססת על רדיפת הנאות עד קצה גבול היכולת..." עוד אוסיף, הכריכה מקנה ומשווה לעולם נופך מתאים: אדם גבוה, שרירי ומצודד, ולידו בובת אדם מכנית, מחזיק במה שנראה כמין תוכנית, אולי בנייה, אולי רעיון, ושניהם מסתכלים לרוחק במבט מהורהר. העולם שמתחתיהם מורכב כולו ממתכת, ומעליהם האוויר ובו לווין, ולצידו דגלי אמריקה. מאחוריהם, עומדים גלובוסים: כדור הארץ בידיהם. תמונה זו מוארת, כמעט אידיאליסטית: אך מאחורי מסכת האורות, בתוך עולם בו קיים הכל, מתגלה דבר מה: הוא חלול וריקני, בעל שום ערך. "בסופו של דבר, נראה כי מחוז האוטופיה קרוב אלינו הרבה יותר משתיאר לעצמו מישהו... בזמן ההוא הרחקתי את האוטופיה מרחק שש מאות שנה בעתיד הרחוק. כיום נראה כי אפשר מאוד שאימה זו תאפוף אותנו בתוך מאה שנה." – א"ה הו, חבל שאינך טועה.”

“עולם חדש מופלא! גם לכם בהתחלה משהו בניסוח של שם הספר הזה היה מוזר? ובכן- סופסוף הבנתי, מדובר בציטוט -שגם יובן מהמשך הספר- משייקספיר. קלאסיקה, שגם עומדת לצד 1984 הרי חייב לקרוא. וקראתי. ספר מעולה. בתחילה חשבתי אותו למין העתק מסוים של 1984 ולכן גם קצת התעכבתי בלקרוא אותו, אבל עכשיו אני רגוע ויכול להגיד בלב שלם שהוא יכול להיות לצד 1984. בניגוד להרבה, לא כלכך תפסה אותי העמדה של הספר הזה כביקורת על הקפטליזם כלומר כן, אבל זה לא מה שהעסיק אותי שם. (וזאת כן עמדה שממנה אפשר להבין את הבסיס שמבדיל אותו מ1984) סיפור, עלילה ודמויות- יש, בצורה טובה. אבל הניסוח והכוונה של האקסלי, לפחות לי, הייתה ממש ברורה וזעקה מהכתוב. לא הרגשתי בחלום, הייתי ער וסקרן. הסתקרנתי לדעת עוד מההשקפה הזאת שלו, וחיפשתי אותה בכל מילה. בהרבה מן המקרים נתקלתי במחשבות ישנות שהייתי נהנה לשתף עם חברים בשעות של לילה- כדוגמת עולם מושלם או עולם בסגנון ''תאר לך''. רגע רגע, העולם הדיקטטורי כביכול שאורוול בנה, עד היום מלווה אותי בהרהורים מסוימים- אבל העולם של האקסלי סלל אצלי דרך אחרת בחשיבה. כל המהות של הנהנתנות והאושר, עם ביטוי מופלא בסיפור די פשוט. **ספוילר** ולא רק האספקט הזה: אם אתם מכירים, ישנה סדרה בשם ''מראה שחורה'' (black mirror) שגם עוסקת בדיסטופיה וב''מה אם'' עם ההשלכות שיכולות לקרות. קיצר, היה שם פרק שמאוד ניער אותי, שראיתי קצת שיקוף שלו בספר הזה, מה שגרם לי להתלהב. העלילה לא עוקבת מההתחלה אחרי גיבור אחד, מה שנותן הסתכלות מעניינת על הדברים מכמה כיוונים. אחד הדמויות המעניינות, היא ברנראד. ברנארד הוא כופר, לפחות במחשבה, ומתחיל לפתח הרהורי כפירה בדרך שהוסללה להם כבני אדם- וכמיהה גדולה לרגשות עזים. זה מביא אותו להתבדלות ולקרירות. מפה לשם הוא גם לא מסתיר כלכך את העמדות שלו (מה שב1984 היה נענה בעונש נוקשה) ובקיצור, הוא מתמרמר ומנסה בכל עת להרגיש את מה שהוא תמיד דמיין כהדבר האמיתי. בסופו של דבר, בעקבות מקרה מסוים, הוא פתאום נתפס בעיני החברה (שמלכתחילה מדורגת ע''י איכות מולדת) כשווה ונחשב. מה שמעניין, זה שהוא עם כל זה, לקח בשתי ידיים את התהילה שכלכך בחל בה, מה שבהמשך גם מתמוססת לו שוב באותו מקום. בכל מקרה, הדרך שכל זה קורה, מאוד מעניינת, ומעלה הרהורים על החברה ובכלל. **סוף ספוילר** בכל אופן, רק דוגמא אחת הבאתי, וכמוה יש הרבה. הספר הזה מגיע עם מתנות, ולא סתם הוא קלאסיקה. אפשר לשאוב ממנו המון. איך החיים הנורמלים שלנו, יכולים להתדמיין בעולם מושלם? עולם שבו אין רדיפה אחרי אושר ורגשות, אין כעס או לחץ- וגם אם אתם חשים בקצת מהתחושות האלה, תמיד יש קצת מ''סומא'', הסם שיתן לך תחושה של מעין נצח קטן, איך החיים שלנו היו נראים אם היו נוצרים בחברה דרגים וסוגים של בני אדם מעובדים מראש? בני אדם שלא מזדקנים ומתכערים, שלא צריכים לדאוג לשום נפילה או מעידה בחייהם הפיזים והרגשיים, יש מי שדואג לכם! לא תהיו לבד מעולם, ולעולם לא ''תזדקקו'' נואשות לאיזו תאווה. איך? קצת מזה, תוכלו לראות ניבט במומחיות מהספר הכיפי הזה.”

“**** מה אני אגיד לכם. אולי ב-1932 הספר הזה היה מהפכני, פורץ דרך, עתידני, מאתגר וחתרני. ייתכן שהילת המהפכנות השתמרה עד לפני כמה עשורים, אבל בעיניים של קורא עכשווי (קונטמפורני) שקרא קצת מדע בדיוני ופנטזיה, שעבר את זילאזני ואת סקאלזי, את פרנק הרברט ואת אסימוב, אני חייב להגיד שכבר בעמודים הראשונים חשתי רפה ומאוכזב, וזה לא השתנה גם אחרי מאתיים עמודים. יש כאן דיס/אוטופיה עבשה עם רעיונות שתאריך פקיעת התוקף שלהם כבר חלף עוד לפני שהבי ג'יז שרו שצריך להישאר בחיים. בעולם המתואר בספר, תינוקות מבחנה אינם גדלים ברחם יותר אלא בבקבוקים, ותהליך הפיכתם לפרטים מועילים בחברה מפוקח ומדוקדק עד רמת החלבונים והמינרלים שהם סופגים. משחר ילדותם מדקלמים להם השכם והערב את ערכי חברת המופת הכאילו (בחיאת ראבק) אוטופית שהם חיים בה, עד שלבסוף הם מחולקים למעמדות בהתאם להתפתחותם הפיזית והשכלית, משל היו המחוזות ב"משחקי הרעב". אך מעשה שטן, הפתעה! לא כולם מצליחים להיוותר מאושרים למרות שפע בני הזוג העומד לרשותם וסמי הטמטום והשיכחה שהם צורכים. חלקם נוהים אחרי משאלות לב פרטיות ומתגברים על שרשרת ההתניות הדרקונית שהונחלה להם על ידי האח הגדול. אבוי. במשך כל זמן הקריאה גלגלתי עיניים ונהמתי בפתטיות לעבר הספר: "כן. הבנתי. תוך שני עמודים. הבנתי את הרעיון! יאללה, תתקדם הלאה, סיפור, משהו." אלא שאלדוס האקסלי לא חס עליי, והמשיך למשוך בזרועי ולהאכיל אותי בכפית גדולה בסאטירה הקורעת והעוקצנית שלו על בני האדם תוך שהוא מתפקע מצחוק ותוקע לי מרפקים. אחרי איזה שני שליש ספר, נפחתי את נשמתי. די. אפילו להקדמה של מרגרט אטווד שדחיתי לסוף לא נותר בי כוח. מה לעשות, יש יצירות שהן על-זמניות ויש... כאלה שלא. ****”