“"איזה עולם חדש מופלא... לעגו לו בנימה נתעבת של לגלוג ציני!"
עולם חדש מופלא הוא ספר... מבעית; מעורר חלחלה, סלידה, פחד; לכן הוא עולה, בשבילי, על 1984. אף על פי שהאחרון היה נהדר, הוא היה נראה מעט מופרך; רחוק, מסולף. איך המין האנושי ייתן לדבר כל-כך מגוחך, כמו דיקטטורה דיסטופית, לקרות? אך כאן... כאן זה שונה.
בעולם זה, יפהפה וזך, האושר הוא המוטיב המכתיב את הפעולות; חברה תעשייתית הנעה על קניות, על שמחה על מין שנעשה שגור כמו מים; וכל המחסיר גורע. הסבל, הכאב, הכעס, השנאה: כולם נמחקו, אין בהם צורך; אין מקום לרע בעולם טהור. התדרדרות החברה האנושית בתפארתה. ההנאה היא המוטיב בעולם; סמים המקנים אושר עילאי; יכולות פיזיות ושכליות הנקבעים בעוד מועד ללידת הילדים ממבחנות – עולם אוטופי ומושלם. אין מילה כזו, "חירות" – הרי חופשיים הם: "בני האדם מאושרים; הם משיגים כל אשר ירצו, ולעולם אין הם רוצים את אשר שאין ביכולתם להשיג."
הוא מעמיד במרכזו ארבע דמויות מרכזיות: ברנארד, גוץ משכיל וסמכותני אך נלוז באופי: נקמן, קטנוני, פחדן, הססן ואגואיסט; הלמהולץ, החזק, השקט, שאין הוא מרוצה מחייו; לנינה, עלמה צעירה ויפה שמפורסמת בשל המין; והפרא, ג'והן שמו, בן תרבות מסכן שנולד וגדל עם אינדיאנים, שאינו מרגיש במקומו, לא בשבט ולא בציוויליזציה המתקדמת; חצוי ומבולבל ומוכה תדהמה, הוא מנסה למצוא היגיון בעולם החדש והמפחיד.
"אבל איני רוצה בנוחיות. רוצה אני באלוהים... רוצה אני חירות, רוצה אני את הטוב. רוצה אני את החטא."
"במילים אחרות... אתה תובע לעצמך את הזכות להיות אומלל."
הספר סחף אותי; אינני מהאנשים שישוו את עולמנו כיום לעולם זה, אך קווי הדמיון שלעיתים קיימים מחשידים. החברה ההולכת לכיוון התועלתני, הבזבזני, הנהנתני; תרבות המין התופסת תאוצה ולגיטימציה מרובה (בגבול הטעם הסביר...), האנשים שתרים כל הזמן אחרי ההנאה הרגעית, הביחד, הרעש; השקט והלבד נהפכו לאנומליה: "אבל הלוא הציוויליזציה המתועשת מתאפשרת אך ורק הודות שאין הסתפקות במעט. היא מבוססת על רדיפת הנאות עד קצה גבול היכולת..."
עוד אוסיף, הכריכה מקנה ומשווה לעולם נופך מתאים: אדם גבוה, שרירי ומצודד, ולידו בובת אדם מכנית, מחזיק במה שנראה כמין תוכנית, אולי בנייה, אולי רעיון, ושניהם מסתכלים לרוחק במבט מהורהר. העולם שמתחתיהם מורכב כולו ממתכת, ומעליהם האוויר ובו לווין, ולצידו דגלי אמריקה. מאחוריהם, עומדים גלובוסים: כדור הארץ בידיהם.
תמונה זו מוארת, כמעט אידיאליסטית: אך מאחורי מסכת האורות, בתוך עולם בו קיים הכל, מתגלה דבר מה: הוא חלול וריקני, בעל שום ערך.
"בסופו של דבר, נראה כי מחוז האוטופיה קרוב אלינו הרבה יותר משתיאר לעצמו מישהו... בזמן ההוא הרחקתי את האוטופיה מרחק שש מאות שנה בעתיד הרחוק. כיום נראה כי אפשר מאוד שאימה זו תאפוף אותנו בתוך מאה שנה." – א"ה
הו, חבל שאינך טועה.”