לאה גולדברג,מה אני אוכל לכתוב על לאה גולדברג.
אז בלי הרחבה מיותרת,לאה גולדברג לא רק כתבה מחזות, כתבה שירים,ספרים וייסדה המון תחומים, בינהם את המחלקה לספרות משווה באונברסיטה העברית, ונהייתה פרופ' בגיל יחסית צעיר,הישגים בתחום הספרותי וחברה בחבורה המשוררים ''יחדיו'' עם שלונסקי ואלתרמן. היא מחדדת בפנינו את התיאוריה החדשה, תחילת עידן חדש, התעצמות הנשים, הפמניזם זה בולט בעיקר בשיריה, וברגישות שלה, ובהשתוקקות לאהבה שלצערנו לא הגיעה אליה עד היום. לאה גולדברג לא רק כתבה שירה קלה, או שירה גבוהה, גם שירה לילדים, וסיפורים כמו ''דירה להשכיר'' היא הייתה מיוחדת, דמות לא שגרתית, ובעקבות הייחוד שלה כתבה מחזות.
בעקבות לימודי לתואר בספרות במסגרת הקורס ''תאטרון הישראלי'' למדנו על התעצמות האישה בתאטרון, ותפקידים הראשוניים לנשיים בתיאטרון הישראלי, אחד מהם היה ''בעלת הארמון'' שלמדתי עליו בחטיבה, וגם עשינו עליו מחזה בתיכון, לצערי בעקבותיו, היו חילוקי דעות רבים,המחזה בוצע באופן לא מוצלח, אך בכל זאת אהבתי אותו.הסיפור מגולל את סיפורם של שני שליחים דורה וזאנד מארץ ישראל לאירופה לחפש ילדים יהודים, הם מוצאים את לנה ניצולת שואה בטירה ומנסים לשכנע אותה לבוא איתם, יש שם מוטיבים גוטיים, וכמובן גם הבדל בין החדש לישן, אהבתי מאוד את דמותה של לנה, למעשה אהבתי כל-כך את המחזה שכתבתי עליו שיר, אהבתי את התייחסות למציאות לדימיון של לנה.
לנה למעשה נמצאת בשלב הבריחה היא נמצאת בארמון, בכדי לברוח מהמציאות, אך היא נפתחת בכל מקרה, היא בולמת את עצמה, היא בסוף מגלה שהמציאות זה הדבר הכי טוב שקרה לה, קראתי את המחזה כמה שעות וסיימתי, אהבתי אותו כל-כך עורר בי זכרונות, בטוחני שגם אתם תאהבו.
הינה השיר שכתבתי בעקבות המחזה.
בעלת הארמון
בטירה שם כלואה.
אף אחד לא יכול להבין אותה.
להרגיש,אותה,לחוש אותה.
היא כבולה בידיהם.
כל אלה שעשו לה רע.
יש לה עולם משלה.
עולם חלומות.
היא פוחדת לרוץ אליו,היא פוחדת למעוד.
לכן היא כלואה בארמון.
הבנןת לא מבינות אותה.
אבל היא,זכתה בתפקיד הראשי.
המורה אומרת שהיא,זכתה.
אבל היא לא רצתה,היא פחדה ממנו.
היא רק,רצתה שיבינו אותה,להיות חלק.
אבל היא כלואה בתוך הארמון,בודדה.
אבל כולם שופטים אותה מכל עבר.
אבל היא,בעלת הארמון.
יש לה כתר שאף אחד לא רואה,כתר דמיוני שהיא החליטה לשים על ראשה.
שלאה גולדברג,רואה וכותבת עליו מחזה.
היחידה שעומדת בצד עם הכתר הבלתי נראה.
הן לא מגיעות לעולם שלה,אף אחד לא מגיע לעולם שלה.
גם לא הנסיך שבא לרפונזל לחתוך את שערה.
היא הולכת עם השרביט בממלכה שלה,עם הכתר הדמיוני.
בממלכה היא לבדה, אף אחד לא יפגע בה או יעז לגעת בכתר הדמיוני שלה
שמגן עליה מכל משמר,
היא לא נבחרה לבסוף לתפקיד,הראשי,והיא גם לא בעלת הארמון. הכתר הדמיוני לא קיים הוא בראשה בלבד.היא,בעלת הארמון של עצמה, הולכת לישון מחכה שהכול ייגמר, בעלת החלומות.
