תחילה נראה היה כי מדובר בספר ילדים תמים לחלוטין,מתוק עם הרפתקאות קטנות שנתפסות כאפופות מסתורין עבור ילדים קטנים,אבל ככל שהתקדמתי בקריאת הספר נטיתי יותר ויותר לחשוב כי יש עוד משהו מאחורי הכתיבה התמימה הזו. ככל שהעלילה מתקדמת התחושה הזאת כי הסופר מנסה להעביר מסר נוסף מתחזקת,ואכן לבסוף מצאתי אותה. במשך הסיפור מוצבת הילדה הקטנה פרן כאחת שמסוגלת לראות מבעד למה שהמבוגרים רואים,היא מסוגלת לשמוע את החיות מדברות ומצליחה להבין את שורש התנהגותן,היא מבינה מה עומד מאחורי מעשיהם משום ששפתם מובנת לה,ואילו המבוגרים מוצבים כאנשים חסומים בעלי עולם מצומצם שנותנים פרשנות שגויה לכל מה שהחיות עושות,ועדיין הם יוצאים מנקודת הנחה כי הם חכמים בהרבה מפרן,אחרי הכל הם גדולים יותר,ובעלי ניסיון רב יותר,אבל כאן בדיוק הם טועים, פרן חכמה יותר,הראיה שלה נכונה יותר יש לה כלים רבים יותר משלהם להבין את העולם כסדרו. ככל שהספר מתקדם נתפסים המבוגרים יותר ויותר כמצומצמים וחסרי מעוף,הם נוהגים כאדם שתוקע את ראשו בקיר,כל הנחת היסוד שלהם שגויה ואי לכך גם כל הפרשנות שלהם,כשפרן מנסה להסביר להם מה קורה באמת הם מהנהנים בחוסר אמון ומאשרים את דבריה בלי טיפת תשומת לב לתהיה האם היא דוברת אמת. בהמשך הספר מחליטה שרלוטה העכבישה שכדי להציל את וילבור החזיר היא תיטווה קורים שעליהם מילות שבח על ווילבור,ואכן כך היא עושה: "שם,במרכז הרשת,רקומה באותיות דפוס,היתה הכתובת ובה נאמר-חזיר ראוי לשמו,... "חזיר ראוי לשמו" לחש מר צוקרמן.."אתה לא חושב שהעכביש.." החל מר צוקרמן לומר,אבל הוא הניד את ראשו ולא סיים את המשפט.במקום זאת צעד לביתו בפנים חמורות פנה לאשתו..."אני חושב שעלי לומר לך שיש לנו חזיר בלתי רגיל".... "ובכן"אמרה גברת צוקרמן"נראה שאולי אתה קצת טועה.נראה לי שיש לנו עכבישה יוצאת דופן" "אה,לא"אמר צוקרמן "החזרזיר הוא יוצא דופן.כך כתוב בדיוק באמצע הרשת" "יכול להיות..ובכל זאת אני מתכוונת להעיף מבט בעכבישה הזאת" "זאת סתם עכבישה אפורה" לבסוף גברת צוקרמן משתכנעת בכך שאכן העכבישה היא סתם אחת,ואילו החזיר הוא יוצא הדופן. היש התנהגות מטופשת מזו?הרי ברור מאליו שהעכבישה היא המיוחדת ולא החזיר,זה מה שהשכל הישר אומר,אבל לכו תסבירו את זה עכשיו לזוג צוקרמן,הם נשבו כבר,נשאבו לתוך ההסבר של עצמם,היה להם קל בהרבה להאמין בנס ולא להאמין כי העכבישה המצויה ופשוטת המראה הזאת,היא האחראית האמיתית להכל. וזו בדיוק הנקודה שאני חושבת שהסופר ניסה להעביר,למרות שכרגע,כשאנו מסתכלים על ההתנהגות הזאת היא נראית לנו מטופשת ולא מובנת,אבל אם ננסה להכניס אותה כעת לתבניות מוכרת בחיינו,תבנית שבה קיימת עיתונות טלוויזיה,אינטרנט או בקיצור תקשורת, או לתבנית של נהירה של הכלל אחרי דבר מסויים שגוררת אחריה עוד ועוד-תופעת העדר,או לתבנית הכי פשוטה והיא תבנית חיינו. כל כך הרבה פעמים אנו הולכים ללא מחשבה אחרי מה שאומרים לנו,כתוב לנו במפורש שאנחנו צריכים מכונית כזו וכזו,או לבושם הזה והזה,ואנו פשוט מוכרחים לשדרג את המכשירים שבידינו,ואנחנו באמת מרגישים שאנחנו חייבים לעשות את זה,הרי כתוב שמפורש. אופנות בכל סוגיהם שגוררות אותנו להתאים עצמינו אליהן. וגם החסימה הזו,חוסר היכולת שלנו לעיתים כל כך קרובות לראות מבעד למה שהמציאות שסובבת אותנו אומרת לנו,כל כך הרבה פעמים יש לנו קול בודד של היגיון בתוך כל הבלגאן הזה של החיים ואנו פשוט מסרבים להאמין לו,הוא נראה לנו פשוט מידי,מצוי מידי,קטן מידי מכדי שנקשיב לו,אנחנו לא מסוגלים לראות מהיכן באמת מגיעה הישועה,אנחנו בונים ציפיות מהיכן היא תבוא וכשהיא באה מכיוונים לא צפויים אנחנו פשוט מסרבים להאמין לה. אנחנו שמים עצמינו במקום כל כך גבוה,ואומרים לעצמינו כי האינטלגנציה שלנו לא יכולה לשטות בנו,אנו כל כך בוטחים בה שלעיתים כשהיא משטה בנו אנחנו מאמינים לה. התהיה היחידה שלי מהספר היא האם את כל המסר הזה אומר הסופר ברחמים או בבוז,אני מקווה שהדברים נאמרים בראשון אבל נוטה להאמין שבשני. אבל בוא ניתן לעצמינו טיפת סנגוריה-אנחנו אנושיים וטעויות קורות,אבל בכל זאת,בוא ננסה לקחת מסר יפה מספר ילדים נחמד,וננסה לראות יותר ממה שבדרך כלל,ננסה לפרוץ את גבולות ההיגיון וניתן קצת יותר קרדיט גם לאנשים שנראים לנו כלא ראויים לו,לפעמים נוכל לשמוע את הדברים הכי יפים מהמקומות הכי לא צפויים.

הכתיבה יפה וזורמת,אבל נדמה שהסופרת הלכה לאיבוד בתוך הסיפור שהיא עצמה טוותה,ניתן לחלק בבירור את הספר ל2 חלקים,וקשה להחליט מהו עיקר הספר,בתחילת הספר נראה כי כל העלילה תהיה סובבת סביב הבת ששואלת את עצמה מיהו אביה ולאחר מכן העלילה משנה כיוון (ולא בצורה טובה)וסובבת סביב סיפור אהבתם של האם וחברה מימי ילדותה כשבו מעורב סיפור מיסטי. או סיכום בכמה שורות- ההתחלה מבטיחה וכישרון הכתיבה של המחברת קורץ,אבל לאחר כרבע ספר,הסופרת מתחילה ללכת לאיבוד-אומנם בצורה סטיליסטית (; אבל עדיין אבודה,סה"כ נחמד לקריאה אבל לא ספר טוב בצורה יוצאת דופן מבחינת העלילה. אגב לכל הבנים-אם עדיין לא הבנתם כשקראתם את המשפט "אל אהבתם הגדולה" בתקציר-זה ספר בנות(:

הסופרת-אישה בעלת ידע ענק נותנת לנו לגעת בקצה הר הידע והניסיון שצברה על ידי הספר הנהדר הזה הכתוב ברהיטות. הספר מצליח לדחוף אותך לחשוב אחרת ובמציתו של דבר מציג את הכלל שהרעיונות המטורפים ביותר הם אלה שמוסגלים להתגלות כמוצלחים ביותר. מומלץ ביותר!

אחד הספרים המתוקים ביותר שקראתי בחיי,הכתיבה של לויד מעולה והעלילה נהדרת! מומלץ בחום...

ניתן לחלק את קהל הסופרים ל3 סוגים: 1. אלה שכתבו ספר מוצלח והמשיכו לכתוב ולא ירדו מרמת הכתיבה שלהם. 2. אלה שכתבו ספר אחד מוצלח ולאחר מכן הפסיקו להוציא ספרים לאור, סופרים כאלה משאירים רושם מוצלח מאוד בנוסף לטעם של עוד שלא יסופק לעולם.. 3. אלה שהוציאו ספר אחד מוצלח ובניסיונות כושלים לשחזר את ההצלחה הם מוציאים עוד כמויות של ספרים. את הסוג השלישי ניתן לחלק לשניים- הנואשים והאמיצים: **הנואשים- הצלחה לא משוחזרת וכמות הספרים הלא מוצלחים צווחת קריאה נואשת ליחס, ומוחה בצורה די קטלנית כל רושם טוב מהקוראים **האמיצים- מנסים אבל מבינים את רוח הדברים, ויודעים להפסיק כשהם מבינים שרק חוט דק מפריד בינם לבין הנואשים.. אחסוך לכם את המאמץ להבין לאיזו קטגוריה לשייך את הספר "פריחתה של רוז" מרוח הדברים שיכתבו עוד מעט-למרבה הצער הספר הנוכחי נמצא בקטגוריה השלישית מסוג הנואשים. לקחתי את הספר בזכרי לסופרת חסד נעורים- וכשאני אומרת חסד נעורים זה דו צדדי לגמרי, גם מאחר ואת הספרים הראשנים שלה מסדרת "ווינטר בלו" קראתי בהיותי ילדה קטנה (טוב- אז אולי לא לגמרי נעורים..)וגם בגלל הסיבה הפשוטה שרק הספרים הראשונים היו טובים, מהספר השני/שלישי זה רק הלך והידרדר. אז כן, שוב נקלעתי לאותו מקום אומלל שהרבה קוראים מגיעים אליו- הייתי מוכרחה לקרוא ספר בגלל שמו של הסופר המתנוסס עליו כשאני יודעת שאם אני אקרא אותו אני אמחה כל רושם טוב שנוצר על הסופר. כאן אני לגמרי מטילה את האשמה על הסופרת, פשוט כואב לי עליה, אחרי הכל מוניטין זה דבר שקשה לבנות אבל פשוט מאוד להרוס ברגע, לכן כל בר דעת יבצע בקפידה את צעדיו, ואם הוא לא.. אז מה לא היה בסדר- חוסר התאמה זה כל הסיפור. השפה לא מתאימה לעלילה, נוצר רושם מתאמץ מידי של הסופרת. יש חוסר אחידות בשפת הכתיבה- לעתים היא כתובה ברמה גבוהה מאוד, ורגע אחרי מופיעה ככתיבה המאפיינת ספרי פעוטות. העלילה דווקא מתוקה מאוד.. יכול להיות שזה הגיל ולא התרגיל. גדלתי,הסדרה מופנת לקהל צעיר יותר, לא לבחורות מגודלות כמוני,אבל בכל זאת איזושהי אכזבה חמצמצה נשארה בחלל הפה ובטח לא טעם של עוד..

אחד הספרים המשובחים יותר שפגשתי,הסופר נהדר ומוכשר,העלילה מהממת ומקורית כנ"ל לכל ספרי ריק ריירדן. מומלץ בחום!!!!