“**** כל ההתמכרויות שלי בחיים נמשכות, לשמחתי, רק תקופות קצרות. התחלתי לעשן והפסקתי אחרי שנתיים, פשוט כי זה כבר נראה לי סתם אידיוטי. אחרי עשרה קרמבו לעונה אני כבר באמת לא מתלהב יותר. תפוחים, מסטיקים, משחקים במחשב, "האח הגדול", קולנוע, פייסבוק, סמים קלים - את כולם עברתי, הבנתי, קניתי את החולצה, המשכתי הלאה. זה לא שאני מואס בכל דבר וזורק - היי, אני נשוי כבר תשע שנים ולא נמאס לי בכלל. רק התמכרויות”

“אחרי הקריאה נשארתי עם הרושם שדווקא איכותו של הספר הזה כביוגרפיה היא מה שעורר את הזעם; לא הסנסציות המיניות ולא הגילוי המסעיר, שמטבע הדברים לעולם לא נדע את מידת האמיתות שמאחוריו, על יחסי דב"א ואמו. זו אינה "עבודת גרזן", לא ביוגרפיה מוזמנת ומונעת מאינטרסים שמטרתה להכפיש (כמו שנכתבות בתמציתיות ובחוסר טעם על פוליטיקאים מכהנים בשנים האחרונות, למשל). אמנון דנקנר כתב ביוגרפיה מקצועית, מגובה בעובדות, הפניו”

“ירושלים בספרות הישראלית היא לא עיר שתרצו לגור בה. כבדה ומדכאת והאנשים בה סגורים וקשים. לעולם תחול בה הפרדה על אף שהגיעו אליה יהודים מכל קצוות תבל; האשכנזים בעולם משלהם והספרדים, הסמך טיתים מאיצים בבניהם להשיג עלמה מאותה העדה. הסופרים שהתגוררו בילדותם בעיר שחוברה לה יחדיו חושפים בפנינו מצוקות אודות אם דכאונית שהתאבדה, בחור ספרדי שמתאהב בריבה אשכנזייה, התפוררות חיי נישואין שעד להם בן יחיד ורגיש וה”

“לא תמיד הסכמתי עם דעותיו של ידידי אמנון דנקנר בנושאים שונים, אולם בדבר אחד ישנה הסכמה בינינו – הבחור יודע לכתוב. הכתיבה שלו ככלל וההומוריסטית בפרט, מעצימה אירועים, מאדירה אותם ומשחיזה רבים מהם כך שהקורא מובל לראות מצבים ולבחון אותם בצורה שמעטים הכותבים שיוכלו להתחרות בו, אם בכלל. כמובן שצריך מיד לסייג ולראות את דנקנר הכותב הרציני – זה שדעתיו האישיות, מטבע הדברים, מתקבלות אצל חלק מאיתנו בהסתי”

“**** כל ההתמכרויות שלי בחיים נמשכות, לשמחתי, רק תקופות קצרות. התחלתי לעשן והפסקתי אחרי שנתיים, פשוט כי זה כבר נראה לי סתם אידיוטי. אחרי עשרה קרמבו לעונה אני כבר באמת לא מתלהב יותר. תפוחים, מסטיקים, משחקים במחשב, "האח הגדול", קולנוע, פייסבוק, סמים קלים - את כולם עברתי, הבנתי, קניתי את החולצה, המשכתי הלאה. זה לא שאני מואס בכל דבר וזורק - היי, אני נשוי כבר תשע שנים ולא נמאס לי בכלל. רק התמכרויות”

“אחרי הקריאה נשארתי עם הרושם שדווקא איכותו של הספר הזה כביוגרפיה היא מה שעורר את הזעם; לא הסנסציות המיניות ולא הגילוי המסעיר, שמטבע הדברים לעולם לא נדע את מידת האמיתות שמאחוריו, על יחסי דב"א ואמו. זו אינה "עבודת גרזן", לא ביוגרפיה מוזמנת ומונעת מאינטרסים שמטרתה להכפיש (כמו שנכתבות בתמציתיות ובחוסר טעם על פוליטיקאים מכהנים בשנים האחרונות, למשל). אמנון דנקנר כתב ביוגרפיה מקצועית, מגובה בעובדות, הפניו”

“ירושלים בספרות הישראלית היא לא עיר שתרצו לגור בה. כבדה ומדכאת והאנשים בה סגורים וקשים. לעולם תחול בה הפרדה על אף שהגיעו אליה יהודים מכל קצוות תבל; האשכנזים בעולם משלהם והספרדים, הסמך טיתים מאיצים בבניהם להשיג עלמה מאותה העדה. הסופרים שהתגוררו בילדותם בעיר שחוברה לה יחדיו חושפים בפנינו מצוקות אודות אם דכאונית שהתאבדה, בחור ספרדי שמתאהב בריבה אשכנזייה, התפוררות חיי נישואין שעד להם בן יחיד ורגיש וה”

“לא תמיד הסכמתי עם דעותיו של ידידי אמנון דנקנר בנושאים שונים, אולם בדבר אחד ישנה הסכמה בינינו – הבחור יודע לכתוב. הכתיבה שלו ככלל וההומוריסטית בפרט, מעצימה אירועים, מאדירה אותם ומשחיזה רבים מהם כך שהקורא מובל לראות מצבים ולבחון אותם בצורה שמעטים הכותבים שיוכלו להתחרות בו, אם בכלל. כמובן שצריך מיד לסייג ולראות את דנקנר הכותב הרציני – זה שדעתיו האישיות, מטבע הדברים, מתקבלות אצל חלק מאיתנו בהסתי”