קשה לי לעמוד בפני ספרים על ירושלים. לבי בירושלים ואנוכי בתל אביב, או משהו כזה. זו העיר שבה גדלתי, וזו העיר שבה חזרתי ללמוד באוניברסיטה. חוויתי אותה בשתי תקופות חיים חשובות. תקופת האוניברסיטה שלי הייתה גם התקופה שבה התחילה האינתיפאדה השנייה. היום שבו הגעתי להסדיר את הרישום באוניברסיטה היה גם היום שבו אירע הלינץ' ברמאללה.

הזיכרונות שלי מאותה תקופה הם של אושר גדול וחרדה מטורפת, של הנאה גדולה מהחוו

ספר מעולה. רגיש מאוד באבחנות שלו. הכתיבה קולחת. דיבורית. העלילה מסופרת מפיהן של חמש דמויות העובדות בתחנת האמבולנסים של ירושלים. התקופה קשה. 2002. אבל הוא לא רק על פיגועים, ממש לא. יש גם סיפורי אהבה, יחסים במשפחה,ועוד, והכול מתחבר בסוף. מזכיר מאוד את ארבעה בתים וגעגוע של אשכול נבו. התחלתי לקרוא אותו במהלכה של תקופת מבחנים, והבנתי שעשיתי טעות חמורה, כי פשוט לא הצלחתי לעזוב אותו באמצע. ממש אובססיה.