ביקורת ספרותית על הסיפורים הנבחרים מאת סול בלו

---

עיצוב העטיפה כבד, משאיר רושם של "אל תתעסק איתי אם אתה לא רציני". בתור בנאדם לא רציני זה היה מאוד מאיים.
על השער האחורי מודפסות שלל ביקורות מחמיאות. לא שציפיתי שההוצאה תדפיס על הספר ביקורת שתגיד את האמת (למשל:"לסול בלו יש כישרון יוצא דופן לקחת את המציאות האפורה והמשעממת ולעשות אותה אפילו יותר אפורה ומשעממת") אבל העובדה שהאיש פחות או יותר נמשח למלוכה בכריכה האחורית של מיטב סיפוריו הדליקה אצלי נורה אדומה (רואים את מה שעשיתי כאן? קוראים לזה רמז מטרים. כך משאירים שאלות תלויות באויר ויוצרים מתח אצל הקורא שגורם לו לרצות לקרוא את ההמשך).
פתחתי את הספר מתוך ציפייה לסיפורים קצרים ופריכים שאפשר לכרסם לפני השינה, ולהפתעתי גיליתי שהספר בכלל עוד לא התחיל! צריך לעבור את ההקדמה של המבקר הנכבד (הרבה עמודים) ואת המבוא מאת אשתו של בלו (גם הרבה עמודים).
אז אחרי האיומים מצד הכריכה, החנופה מצד הכריכה האחורית, מבקר אחד שגרם לי להרגיש נחות אינטלקטואלית מעצם זה שלא היה לי כח לקרוא אותו, ואשת סופר אחת שדווקא עשתה רושם נחמד בתוך כל הקדרות מורמת האף שהייתה מנת חלקי עד כה הגעתי לסיפור הראשון.
מסופר שם על מישהו שהוא עכשיו זקן, אבל פעם היה צעיר, ויש לו כל מיני זכרונות מאנשים שכבר אינם אבל פעם היו. כל זה קורה בניו יורק, למרות שיכול היה לקרות גם במוסקבה, לימה, טימבקטו (בירת מאלי, אגב).
הסיפור אינו ארוך במיוחד, כ-20 עמודים, ואת התחושה שנשארת בסיומו אני יכול לנסות להגדיר כשילוב של "נו, ו...", "למי אכפת" וטעם של לחם לבן מרוח במרגרינה.
אחרי פתיחה מוחצת כזאת לא נשארה לי ברירה אלא להחזיר את הספר למצבו הראשוני (להלן: סגור) ולהשיבו אל משכנו (להלן: מדף הספרים בסלון של ההורים של נערתי) בשלום, תוך כדי הצהרות קולניות שהתחילו ב "בפעם הבאה שאתם רואים אותי מחזיק את הספר הזה ביד" ונגמרו ב "ואז תשרפו את האפר שלי בפעם השניה, ליתר בטחון"
לסיכום: לא צריך סיכום, כבר אמרתי הכל

» ביקורות נוספות של לנדן פארק-ליין
» ביקורות נוספות על הסיפורים הנבחרים