“ניתן לחלק את קהל הסופרים ל3 סוגים:
1. אלה שכתבו ספר מוצלח והמשיכו לכתוב ולא ירדו מרמת הכתיבה שלהם.
2. אלה שכתבו ספר אחד מוצלח ולאחר מכן הפסיקו להוציא ספרים לאור, סופרים כאלה משאירים רושם מוצלח מאוד בנוסף לטעם של עוד שלא יסופק לעולם..
3. אלה שהוציאו ספר אחד מוצלח ובניסיונות כושלים לשחזר את ההצלחה הם מוציאים עוד כמויות של ספרים.
את הסוג השלישי ניתן לחלק לשניים- הנואשים והאמיצים:
**הנואשים- הצלחה לא משוחזרת וכמות הספרים הלא מוצלחים צווחת קריאה נואשת ליחס, ומוחה בצורה די קטלנית כל רושם טוב מהקוראים
**האמיצים- מנסים אבל מבינים את רוח הדברים, ויודעים להפסיק כשהם מבינים שרק חוט דק מפריד בינם לבין הנואשים..

אחסוך לכם את המאמץ להבין לאיזו קטגוריה לשייך את הספר "פריחתה של רוז" מרוח הדברים שיכתבו עוד מעט-למרבה הצער הספר הנוכחי נמצא בקטגוריה השלישית מסוג הנואשים.

לקחתי את הספר בזכרי לסופרת חסד נעורים- וכשאני אומרת חסד נעורים זה דו צדדי לגמרי, גם מאחר ואת הספרים הראשנים שלה מסדרת "ווינטר בלו" קראתי בהיותי ילדה קטנה (טוב- אז אולי לא לגמרי נעורים..)וגם בגלל הסיבה הפשוטה שרק הספרים הראשונים היו טובים, מהספר השני/שלישי זה רק הלך והידרדר.

אז כן, שוב נקלעתי לאותו מקום אומלל שהרבה קוראים מגיעים אליו- הייתי מוכרחה לקרוא ספר בגלל שמו של הסופר המתנוסס עליו כשאני יודעת שאם אני אקרא אותו אני אמחה כל רושם טוב שנוצר על הסופר.
כאן אני לגמרי מטילה את האשמה על הסופרת, פשוט כואב לי עליה, אחרי הכל מוניטין זה דבר שקשה לבנות אבל פשוט מאוד להרוס ברגע, לכן כל בר דעת יבצע בקפידה את צעדיו, ואם הוא לא..

אז מה לא היה בסדר- חוסר התאמה זה כל הסיפור.
השפה לא מתאימה לעלילה, נוצר רושם מתאמץ מידי של הסופרת.
יש חוסר אחידות בשפת הכתיבה- לעתים היא כתובה ברמה גבוהה מאוד, ורגע אחרי מופיעה ככתיבה המאפיינת ספרי פעוטות.
העלילה דווקא מתוקה מאוד..

יכול להיות שזה הגיל ולא התרגיל.
גדלתי,הסדרה מופנת לקהל צעיר יותר, לא לבחורות מגודלות כמוני,אבל בכל זאת איזושהי אכזבה חמצמצה נשארה בחלל הפה ובטח לא טעם של עוד..”

“נתחיל בזה שהספר יפה.
הוא המשך ראוי וטוב לסדרה של ווינטר בלו.
הוא מעניין, העלילה בו מותחת, ואני קראתי אותו בנשימה אחת, היה לי קשה מאוד להפסיק.
הרעיון טוב וכתוב מעולה, והסופרת באמת מדהימה 3:
היה דבר אחד שהפריע לי טיפונת, ההורים.
אזהרת ספויילר
ווינטר ואדוארד לדוגמא, בסדר, אתם ממש ממש אוהבים ואני מניחה שזה הזוג היחיד שהיה דיי ברור שבסופו של דבר כנראה יתחתן.
אבל קית וטימוטי, סבבה, זוג נחמד בגיל 15, אבל להתחתן?
אבל זה בכל זאת היה בסדר, כי זה לא היה כל כך לא רגיל, אז שני זוגות ששרדו מגיל 15.
בכל מקרה, אני כבר יוצאת מהקשר כי אני נזכרת באפילוג הנוראי של הארי פוטר אז אני אסיים~
הספר עצמו מעולה, אני ממש אהבתי, אני ממליצה על כל הסדרה כולל ווינטר בלו שקדמה לה באמת בחום, הספרים נהדרים 3;”

“כתיבה פשוטה, מאוד נינוחה ועניינית, הסקרנות מתחילה על ההתחלה .
אשכר מתאפיינת בכתיבה מאוד מיוחדת, שונה, מאוד מסקרנת .
האישיות שהיא יוצרת לדמויות מאוד טובה . כל דמות שונה מאחרת, לכל דמות יש דבר שונה .
הזדהתי עם האחיות ליב ומלאני, פחות עם אמרלד, אבל גם היא מצאה חן בעיני.
למרות שזה ספר באמת לילדות קטנות, אני קוראת אותו . וגם בתור קוראת בוגרת שכבר מחפשת עבודה (חוץ מלמלצר במקדולנס בימים שונים) התחברתי לסיפור, לדמויות, לעלילה .
בקשר לארץ- הקסם, היא נראתה לי קצת מושלמת מדיי . הכול טוב, יש קסם, הפיות כמעט כל-יכולות, חוץ מעכביש המשפך האוסטרלי (לא ייאמן שאני עדיין זוכרת הכול) .
בעינייני רוז התחברתי, ממש התחברתי והזדהתי . גם לי סבא הלך לעולמו כשהייתי בת שמונה, ואני יודעת איזו הרגשה מטורפת זו .
לסיכום, זה ספר מעולה, מתאים לילדות קטנות שאוהבות פיות וכו' .”

“אני ממש אהבתי את ווינטר בלו. ממש.

אני קראתי את כל הסדרה כולה ביום אחד. בשעתיים, ליתר דיוק.
אני הייתי מעריצה נלהבת שלא מפסיקה לדבר על הפיות ועל השדונים, על תומס ועל קמליה-

עד שהספר הזה יצא.

לא. אני לא אומרת שהוא לא טוב.

אבל אשכר יצרה דמות, ווינטר, שאותה ליווינו מגיל 12 עד 17, קצת כמו הארי פוטר.

הרבה נקשרו לווינטר. אני נקשרתי אליה.

ותאמינו לי שלגמרי לא הייתה לי בעיה עם הרעיון שווינטר התחתנה עם אדוארד.

אבל עוד סדרה?! שהבת של ווינטר תהיה גם ילדת פיות? שגם היא תפגוש את תומס וקמליה והשדונים ו-

נשמע טוב בהתחלה, נכון?
אבל לא.
לאשכר נגמרו הרעיונות.
אם תשימו לב, העלילה בספר הזה היא מאוד דומה לעלילה של טווי החלומות.

אני פשוט הפסקתי לקרוא באמצע. כי ידעתי מה יקרה.

אז אני אגיד שוב. אשכר היא כותבת מאוד מוכשרת. מאוד מאוד. ואני אף פעם לא אשנא את הכתיבה שלה.

אבל את הסדרה הזאת אני לא אקרא בחיים.”