קשה לי לעמוד בפני ספרים על ירושלים. לבי בירושלים ואנוכי בתל אביב, או משהו כזה. זו העיר שבה גדלתי, וזו העיר שבה חזרתי ללמוד באוניברסיטה. חוויתי אותה בשתי תקופות חיים חשובות. תקופת האוניברסיטה שלי הייתה גם התקופה שבה התחילה האינתיפאדה השנייה. היום שבו הגעתי להסדיר את הרישום באוניברסיטה היה גם היום שבו אירע הלינץ' ברמאללה.

הזיכרונות שלי מאותה תקופה הם של אושר גדול וחרדה מטורפת, של הנאה גדולה מהחוויה הסטודנטיאלית שירושלים מציעה המתקיימת בד בבד עם פחד קיומי גדול מאוד. וכאילו זה לא מספיק, בחופשת הקיץ הראשונה בלימודים עבדתי בקבלת חולים למיון בהדסה עין כרם וחוויתי ממקור ראשון את התוצאות של אחד הפיגועים הקשים ביותר שידעה ירושלים, הפיגוע במסעדת "סבארו".

ברגע ששמעתי על הספר "תקלה ברגשות" היה לי ברור שאין סיכוי שלא אקרא אותו. הוא מספר על חמישה עובדי מד"א בירושלים בשנות הפיגועים 2001-2002. אני זוכרת בצורה חיה מאוד את כל אחד מהפיגועים הללו, זוכרת היכן הייתי כשכל אחד מהם התרחש. זו הייתה תקופה של לחיות מפיגוע לפיגוע.

הספר מסופר בחמישה קולות: איריס שעזבה את לימודיה האקדמיים כדי לעבוד במד"א, יהודה שלא מפסיק לדאוג לאחיו הנרקומן, יוחאי הסטודנט לרפואה שמפחד מקשרים עם נשים, ראיד שמתלבט אם לעזוב עם משפחתו לארה"ב ובנצי המבוגר יותר שסובל מפציעה ברגל כתוצאה מאירוע ירי שכל החמישה חוו ביחד, ושינה את חייהם.

כולם עובדים מסביב לשעון, עוברים מפיגוע ירי אחד למחבל מתאבד אחר. זהו סיפור של אנשים שחווים את המציאות הקשה של אותן שנים בעיר טעונה מכל הבחינות, צריכים להעמיד פני גיבורים ולנטרל את הרגשות שלהם, אבל האימה והפחד מחלחלים פנימה. כולם סובלים מטראומות ומהתקפי חרדה, וכולם מנסים לנהל חיים שגרתיים למרות הכול.

זה סיפור אנושי מאוד ומציאותי מאוד. לפעמים המציאות כותבת בשבילנו את הסיפורים הטובים ביותר שיש. זה סיפור שכל מי שחי בירושלים, בעיקר באותה תקופה, לא יתקשה להתחבר אליו, אבל זו מציאות של מדינה שלמה בתקופה אחת שלא הייתה כל כך מזמן, ואני בטוחה שהספר הזה ידבר לכולם. ומעבר לנושא, הספר כתוב בשפה קולחת, רגישה ומשעשעת, על ידי סופרת שאשמח לקרוא ספרים נוספים שלה. אני ממליצה עליו.