העניין הזה, שאנו למדנו מדברי חז"ל כל כך הרבה, שהם הפכו לחלק מהשפה, זה טוב וגם רע: זה טוב, כי העברית מתפתחת. זה רע, כי אנו שוכחים את ההקשר המקורי - כמו כאן.
אז הנה המקור - דווקא משהו שאני די אוהב (מסכת שבת, פרק ב', עמוד ל' ואילך).
"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי"
הסיפור הוא על שני אנשים ששמעו על הלל הזקן שהוא ענוותן ואוהב את הבריות ורצו לעצבן אותו (סליחה על התרגום החופשי)
ההמשך הוא באותו הנושא, כלומר - אהבת הבריות, וכאן מגיעים לאמרה הפופולרית: "...שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור"
אנסה לתרגם: כאן יש הרבה סיפורים על נכרים. אז הבחור הזה הגיע לשמאי ובקש להתגייר בגיור אקספרס, והוא הראה לו את הדלת החוצה. בא לפני הלל, והוא אמר לו את הפתגם לעיל "מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה, והשאר פירוש הוא, לך ולמד."
כמובן שהפתגם וכל ההקשר הוא אהבת הבריות של הלל, אך המקור לכל הוא סגולתו של יום השבת. אבל למי שמתעניין - זה כבר סיפור אחר (ולא קצר).