כתיבתה של ג'ודי טובה כתמיד אם כי הרגשתי כי בספר הנוכחי היא מעט דהתה,אינני יודעת אם הדבר נכון או שאולי ההשתפשפות הרבה שלי בספריה גרמה להתרגשות שלי מכתיבתה להתחספס מעט.
תהיתי מה רצונה של המחברת להעביר בספר,אולי שהקורא יגיע להבנה על מצבה של משפחה המטופלת בחולה אוטיזם,אולי להאיר על מצבו של חולה האספרגר,ואלי בכלל להסביר שאין להתייחס בצורה מזלזלת אל הנכים.
בכל משך הספר הרגשתי ברצונה של הסופרת לגרום אמפתיה לחולה האספרגר-ג'ייקוב,בעוד הוא איננו מסוגל לחוש ולגלות אותה כלפי אחרים,חולה האספרגר איננו מסוגל להבין את המניעים הרגשיים של האנשים בעולם,הוא חי בעולם מילולי להפליא שצבוע בשחור לבן ותו לא,הוא חי על פי חוקים אבל לא על פי קודים מוסריים,יש בו רצון להתחבר לעולם סביבו אבל הוא איננו מסוגל,אפילו המילה אהבה מתפרשת אצלו כרצף של מעשים.
בצורה שהפתיעה אף אותי,במקום להבין אותו ולחוש אמפתיה כלפי ג'ייקוב,תחושת התיעוב שלי כלפיו הלכה וגדלה,לא ממנו נרתעתי ונפחדתי,אלא על מה שהוא מייצג מבחינתי-ג'ייקוב הוא תמצית הפחדים שלי מהעולם הזה,הוא הפחד הנורא שלי שיום אחד נהיה כולנו חולי אספרגר,חיים בעולם חכם עם קודים וחוקים שהמוסר איננו נוטל בהם חלק,עולם שהאינטלגנציה השכלית קיימת בצורה יוצאת דופן אבל החלק הרגשי והמוסרי שלו כלפי אחרים איננו.
עולם שאהבה תהיה הגדרה למעשים ולא לרגש,עולם שבו גם אם נרצה לא נוכל להבין את האחר,נחוש את כאבנו שלנו בלבד ומסך הריחוק של אדם מחברו לא יתמוסס לעולם
עולם שבו כולנו רובוטים משוכללים-עם עצבים,מסוגלים לחוש כאב פיזי ונפשי אבל רק את כאבנו שלנו,והעולם סביב הוא רצף של שגרה שאם היא מופרת הבלבול הוא נורא-כי התיכנות המקורי,התוכנית שבנינו לעצמנו או שבנו לנו בהתחלה לא מתאימה למצב הקיים.
ןיש לי כאב גדול מהידיעה שלעולם ג'ייקוב לא יעריך ויאהב באמת את אחיו ואימו שמקריבים למענו כל כך הרבה,שהוא לעולם לא יחוש את הניצוץ של הכרת הטוב והאהבה ששוטפת אותך כשאתה מבין שעשו בשבילך משהו רק כי אתה אתה.
והכאב על תקוותה הנכזבת של האימא שרק מקווה שיום אחד הוא יתן לה חיבוק אמיתי,מהלב-מאהבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![חוות הקסמים [מרגנית]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers21/215041.jpg)
