יש לנו ספר חדש ורב מכר! (לא לשכוח לשחד את אחד העיתונים-הניו יורק טיימס מומלץ במיוחד- כדי שיכתבו שבח על הספר "המרתק/מותח/מסחרר" שלך, למרות שהאנטר לא השתמשה בהמלצה הזו).
אז הספר הפעם מסופר על קיילי, ילדה ביישנית ויפהפייה, שעקב תקרית מצערת מאולצת ללכת למחנה מוזר בכדי לבלות שם את הקיץ (ראה סעיף מספר אחת ברשימת המצרכים לספר בני נוער). קיילי מגלה שהמחנה הוא, איך לא, מחנה של יצורים על טבעיים (ראה סעיף מספר ארבע), ומגלה שגם היא בעצמה כנראה אחת מהן (הו! כמה נורא!). שני גברים (סליחה. שלושה) מתאהבים במסכנונת שלנו, ואיש-חייל מוזר שמלחיץ מאוד את קיילי (אמרנו כבר שהיא מסכנה?) עוקב אחריה כל הזמן, ואף אחד אחר לא רואה אותו.
נתחיל בכך שהשם של הגיבורה הראשית מופיע כל משפט מזורגג בספר. "הנערה הפנתה אצבע- ישר אל השולחן<b> שקיילי </b> עמדה בו. או שאולי היא הצביעה על <b> קיילי? </b> לא, לא יכול להיות. אוי, באסה, דווקא כן. היא הצביעה על <b> קיילי </b> ". כמה פעמים אני יכולה לשמוע בראש <b> קיילי, </b> ועוד <b> קיילי, </b> ועוד <b> קיילי?! </b> הראש שלי עומד להתפוצץ מרוב קייליות קטנות שרוקדות לי מול הדף!
שנית כל, הספר לא רק צריך לשבור שיא בשעמום, אלא גם בהתאהבות המהירה. אני נשבעת לכם, בחיים שלא לא קראתי ספר שהתאהבו במשהי חדשה <b> כל כך מהר. </b> אני חושבת שאפילו לא תיכון לילה. בשנייה שדרק מסתכל עליה, הוא מתאהב בה. <i> "מבט עמוק" "לא הסיר את עיניו ממנה"</i> , ובלה בלה. בן אדם! מה כל כך מדהים בבחורה הזו?! היא סתם בלונדה קליפתית ויבשה בלי שום אופי וכולה מושלמת ומדהימה. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.
קיילי מצטיירת כמושלמת מדי. היא יפה, וחכמה, ונחמדה, מנומסת, ועוד-תארים-מושלמים-וטובים-שגורמים-לך-לרצות-להרוג-את-הדמות. <i> "הולידיי צחקה. לא אמרתי שאת מושלמת, קיילי. אלוהים יודע שגם לי יש מגרעות משלי..." </i> הו, באמת? כי כל הספר נראה שהארט מנסה להפריח את הטענה הזו! תכינו את הרדאר. קיילי-המדהימה-שכולם-מתים-עליה-נמצאת-באזור. להכין גם את הדלי/ שקית הקאה. מה שתעדיפו.
<i> קיילי שולטת! </i> הו, שאלוהים יעזור לי. כמה גלגולי עיניים וקולות הקאה עברו בחדר ברגע הזה.
בנוסף להכל, הסופרת מנסה להיות מצחיקה. ומיותר להוסיף שזה ממש לא עובד לה.
<i> "ולמה? למה כל הפריקים בחדר הזה שמים לב אליה? כי היא לא מעקמת את הגבות?...הבעיה הייתה שהיא לא הבינה את הקטע של הגבות.... אולי זו לחיצת היד הסודית..? פשוט פצצות לגבות?" </i>
חה. נקרעתי מצחוק. חוש ההומור שלך יבש כמו צנון, יקירתי, אני מוכנה להתערב שאפילו הכלב של השכנים שלי יותר מצחיק מזה. והוא מיילל כל היום!
<i> "בייוש, אמרה קיילי לנערים". </i > אלוהים, אולי את מנסה להסתיר את זה, קיילי, אבל את כל כך פקאצה.
עוד משהו, זה שמילים שעושות לי צמרמורת מופיעות ב"ספר" הזה. מילים שהאות האסורה מופיעה בהם, מילים שמתחילות ב-ס'. נקווה שהבנתם. ברררר
מתנערת
.
<i> "לתקשר עם חיות זה לא גרוע כמו... כמו דברים אחרים" </i>. גאד. הבן אדם שופך בפנייך כמה קשה לו, ובמקום לעזור, את בבעיות שלך. מעצבנת. וזה פותח את התלונה הבאה שלי. למה קיילי כל הזמן חושבת שהיא עד כדי כך מסכנה?!
1. היא מגלה שהיא על טבעית. הו לא! חייך נוראיים! אני חושבת שזה היה יכול להיות מגניב.
2. היא מגיעה לתיכון חדש ונורא של מוזרים ומוצאת לה ביומיים שתי חברות. מסכנה שלי =.= אחת מהן ערפדית שלא תעשה לך כלום ומנסה להתחבר איתך, והשנייה תעזור לך עם כישופים, אבל אין מה לדבר, זה פשוט נורא.
3. סבתא שלה מתה, וההורים שלה התגרשו. אז היא נשארה אצל האימא מלכת הקרח שלה. אני יכולה להבין את הכעס, והעצב אבל כמה את יכולה לשקוע ברחמים עצמיים? @_@
4. איש-חייל עוקב אחריה, וכותב לה "הצילו". בחייך, חתיכת בלונדה !@!#$# הוא צריך עזרה! אולי תעזרי לו, ואז הוא יעזוב אותך לנפשך! יש אנשים שיש להם בעיות קצת יותר חשובות משלך, והמסכנים עשו טעות ופנו אלייך! אז תפסיקי להתמרמר, ותנסי לבדוק מה קרה!
5. בנוסף לכל הצרות, מאוהבים בקיילי המסכנונה שלושה בנים חתיכים (כמו שהוזכר קודם). איזו צרה. למה לסבך למסכנה הזו את החיים ככה, סי.סי, למה? אני ממש מרחמת עליה.
פלאאקקקק!!!
למי שלא הבין, זו הסטירה הדמיונית שנתתי לסי.סי האנטר. ולקיילי, כמובן.
בכל מקרה, זה לא ככה! באיזה אשליות נמצאים האנשים האלה, שקוראים לעצמם "סופרים"?! מתבגרים לא מוצאים חברי נפש יומיים אחרי שהם מגיעים למקום חדש. ההורמונים שלנו משתוללים, אנחנו מעצבנים ומתרגזים מכל דבר. והיא גם ביישנית. איך לעזאזל האנטר מעלה בדעתה, ועוד מיליוני "סופרים" אחרים שאנחנו מוצאים חברים כל כך מהר?! לא ולא!
ומשולש/מרובע האהבה. נו, באמת. גם זה לא הגיוני. הבנו שהיא יפה וכל זה, אבל בנים לא מתאהבים ונופלים לרגליה של בחורה חדשה כל כך מהר. זה כל כך לא אמין שזה מחריד, ובאמת נשבר לי מזה. קחו מחט, ותנפצו את הבועה המזורגגת שאתם חיים בה. עולם-בני-הנוער-לא-עובד-ככה. אז תפסיקו לחשוב שאתם יודעים עלינו משהו, ותפנו את המקום על מדפי הספרים בסטימצקי וצומת ספרים בשביל סופרים שיודעים באמת מה הם כותבים.
דרק וטריי לא היו מעניינים בכלל. הם סתם היו דמויות חתיכות שיעשו הכול בשביל קיילי, וניסו לדחוף להם קצת עומק. הם יפים, חכמים, אמיצים, ובלה בלה. פשוט מושמים, כמו קיילי. מצא מין את מינו. לוקאס, היחיד שבאמת הרגשתי קצת תקווה לראות אותו ביחד איתה (למרות שכשחושבים על זה, למה אני חושבת שהוא כזה נחמד? הרי הוא התאהב בה! והיא בכל מקרה לא ראויה לו), אבל הוא הופיע לקראת סוף הספר, וכבר נעלם מאוד מהר.
ועכשיו, נעבור למספר נקודות האור שבספר, שהצילו אותו ממינוס מיליון כוכבים (טוב, האמת היא שהצילו אותו מכוכב אחד, כי אם לא הייתי נותנת שום כוכב הייתם חושבים שאני לא בטוחה בדעתי).
חמישים העמודים האחרונים של הספר היו בהחלט נחמדים. משולש האהבה בלט אפילו יותר, מה שכמובן מאוד הרגיז אותי, בתור שונאת משולשי אהבה בדם, אבל נכנס סוף סוף קצת אקשן לעלילה, היא התחילה לזרום, וקיילי, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, פיתחה קצת יותר אישיות נורמאלית (נורמאלית יחסית לדמות המפונקת הזו).
הדמויות שמסביבה, לפחות רובן, היו מאוד חמודות. הולידיי, המדריכה החמודה שהצלחתי לחבב מאוד, וה"רומן" המצחיק שלה עם הערפד. כל הספר הם צועקים ומעוצבנים אחד על השני, וכמה שזה קיטשי, זה כל כך חמוד ^^
דלה, חברתה הערפדה של קיילי גם כן הייתה מעניינת. אני חושבת שהסופרת רצתה להראות כמה קיילי מושלמת, לכן היא גרמה לחברות שלה (כולל מירנדה, המכשפה), להיות קצת מעורערות בנפשן, אבל בלי לשים לב זה גרם לי לאהוב אותן יותר.
הסוף, שהצליח להיות קצת מפתיע!
ספוילר
אוקי, אז קיילי היא הבת של האיש-חייל, ואבא שלה הוא בן-אדם שכנראה די דפוק בראשו. (אני מתכוונת, , לצאת עם נערה שקצת יותר גדולה מקיילי? אפילו קיילי כמעט הקיאה מזה! ולבחורה הלב התייבש לפני שנים!) אני מודה שלא לגמרי ציפיתי לזה. הייתי בטוחה שאימא שלה, או אבא שלה, או אפילו סבתא שלה הם על-טבעיים. זה בהחלט הצליח להרגיע קצת העצבים שלי מכל 300 העמודים האחרים.
סוף ספוילר
בקיצור, את הספר סיימתי בטעם טוב. אבל שלא תטעו, אני-לא-ממליצה. כלל וכלל לא. הוא נדוש, הוא ממוחזר, הוא מלווה בהמון גלגולי עיניים, והמון מחשבות לקרוע את הספר לגזרים. אם יתגלה שיצא הספר הבא, אל תתפלאו אם תתפסו ילדה נמוכה זורקת קוקוסים, פטישים, נבוטים ומסורים בכל רחבי חנות הספרים, ובמיוחד על ספר ספציפי אחד.
אררררגגגג. ספר של אחד וחצי כוכבים בקושי. אני פשוט נדיבה מדי.
נ.ב
אחותי נולדה בחצות. תהיו בטוחים שהיא <b> לא </b> על טבעית. להית'!
-פיירי
בואו נחזור חודש/יים אחורה, חנות ספרים, התלבטות בין ״קסם זדוני״ לספר המדהים הזה.
ולקחתי את קסם זדוני כי נמאס לי ממשולשי אהבה, לעזאזל! בקסם זדוני היה את משולש האהבה הגרוע של המאה!
אבל לא באנו לדבר על הספר הזה.
עכשיו אתם מבינים?
ולא אכפת לי אם לא כי אתם לא עומדים לענות על השאלה הזאת, הלאה!
טם טם טאםםםםםםםם
הקטע שכולכם חיכיתם לו!
תקציררררררררר!
טורוטוטוטוטודודודודווווווו אולה!!!
לקייט קהיל, אחות לשתי אחיות, בת למשפחה עשירה, יש סוד.
היא מכשפה.
עוד כמה חודשים יושלמו לה שבע עשרה, והזמן אוזל במהירות. במאה התשע עשרה בה היא חיה, המכשפות עדיין בבריחה לא נגמרת. אמה הייתה מכשפה; כך היא יודעת. אבל זו עזבה את משפחתן בעקבות מחלה מצערת שכילתה את גופה.
גם אחיותיה הן מכשפות; מורה בת החמש עשרה, וטס (טרזה) בת השתיים עשרה.
לפני מותה המצער של אמה, הבטיחה בעזות מצח שתשמור על עצמה ואחיותיה מפני מסדר האחים, השולט על העיירה בה היא גרה ביד רמה ומדכא את הנשים מחשש או מכעס כלפי מכשפות.
מדוע הזמן אוזל? שלושה חודשים לפני יום הולדתה, תצטרך קייט לבחור האם להצטרף למנזר האחיות (כמין מסדר האחים, רק בצורת אישה, והרבה פחות סמכותי), או שתחליט להינשא לגבר, ואז תזדקק להחליט לגבי שני גברים; פול, חבר ילדותה שגדל למחזר מוכשר ויפהפה. או שמא זה יהיה פין, גבר צעיר ומשכיל העובד בגינת ביתה.
והכל מתפוצץ לה בפנים כשיומן אמה הישן מתגלה ודפיו הישנים סוחפים אותה אל סוד אפל שעתיד לאיים על חייה, ואף על חיי אחיותיה.
אני כל כך שמחה שלקחתי את הספר הזה. אני אגיד לכם גם למה.
~סיבה מספר 1~
קודם כל, אין פה באמת משולש אהבה. (<B>ספויילר</B>) היא לא אוהבת באמת את חבר הילדות שלה, רק עצובה בשבילו. העובדה שהיא לא אוהבת אותו בחזרה משנה המון. היא אוהבת רק את פין, וזה כל כך טוב! בלי משולשי אהבה!(<B>סוף ספויילר</B>)
~סיבה מספר 2~
אנושיות. הספר הזה נוטף אנושיות, ריאליסטיות. התגובות אמיתיות וכנות וגורמות לך לחשוב שאולי ככה היית מגיב. הרבה דברים לא מפתיעים, ואתה מבין שהכל ברור, שהנתיב נכון. הספר הזה כן מאוד.
~סיבה מספר שלוש~
סוויצ'ים בעלילה, תפניות מוזרות, תמיד גורמות איכשהו לקורא לפעור עיניים ולהרגיש כאילו תקעו לו מחבת בראש. כלומר, במובן הטוב!
כשאתה מבין את התפנית אתה מבין הכל לנוכח הרמזים הפזורים בספר ולא מאמין לתעוזה של הסופרת! היא מוכשרת מאוד, והרעיונות מאוד לא צפויים ועוד יותר מעניינים ומפתיעים, בעיקר כשהדמות הראשית מקבלת עזרה ממקומות לא צפויים, או שסודות כאלו ואחרים מתגלים על אחת הדמויות.
אדיר!
ויש עוד מלאמלא סיבות, אבל אלה העיקריות!
בואו נמשיך קצת לשבחים ופירוט של הדמות הראשית.
הכתיבה מושלמת, היא כתובה בגוף ראשון ובזמן הווה, כמו כל הלהיטים האחרונים מאז ״משחקי הרעב״, אבל היא מאוד מושכת, יפה, ועמוקה.
הדמות הראשית מאוד מרעננת; לא שלמות. הפנים שלה לא הכי יפות, אומנם הגזרה שלה כן. אבל לא כל פרט ופרט בה מושלם, ופה הפרט הזה משחק לידיים כשאחד הגברים רואה בה את האישה הכי יפה בעולם, למרות שאינה כזאת.
ויש לה אישיות, ואוה, איזו אישיות. היא עמוקה וטובה, מיוסרת בידי המחשבה שהיא מכשפה כשכל מה שהיא רוצה להיות זאת היא; ולא מכשפה. היא לא רוצה לחיות באיום.
וזה יפה, למרות שלעזאזל, למה אף אחד לא רואה את הכיף בלהיות יצור על טבעי?!
והעטיפה (
שירת מלאכים
), איזו עטיפה! לא ראתנית או גאוותנית! פשוטה; דמות אישה שאני מדמה כקייט שוכבת בגן שאני חושבת שהוא גן הורדים של אמה, כשזר צמחים המבליט את אהבתה של קייט לצמחים לראשה, והיא נועצת את עיניה היישר לעבר הקוראים; ידיה פרושות לצדדים, מראות את השמלה הישנה, הפשוטה והלבנה שלגופה, שחושפת את רגליה המקופלות. וכמובן, בל נשכח שהזום לא מתמקד באזור מתחת לצווארה, מה שהופך את התמונה לאומנותית מאוד, יפה מאוד, ופשוטה מאוד. בדיוק מה שאני אוהבת.
העלילה מצוינת, הכתיבה מרהיבה, הדמויות אנושיות. וזה הרבה, מה שאני אומרת פה.
אז בבקשה, תקראו אותו. הוא יפה, הוא מושלם, הוא מדהים. הוא מעבר למה שדמיינתי.
אני תמיד אוהבת לקרוא ספרים שמעבר לציפיות שלי.
הוא כל כך שווה את המקום שהוא תופס על המדף, וכרגע יש לו מקום של כבוד; בין ספרי הפנטזיה הראשונים שאחזור לקרוא בעתיד.
