“קללה סינית אכזרית מאחלת: "הלואי ותחיה בתקופה מעניינת" (באנגלית זה נשמע טוב יותר לטעמי: "May you live in interesting times"). ואמנם, עדיף לחיות בתקופה שספרי ההיסטוריה אינם מקצים לה ולו שורה אחת, שכן ההיסטוריוגרפיה מעדיפה תקופות סוערות: אסונות-טבע, מהפיכות, מלחמות... אם אתה חי בתקופה מעניינת מבחינה היסטורית, צפה פגיעה, ורצוי שלא תקנה תקליטים אריכי-נגן (ממילא כבר אי-אפשר). פעם הייתי בלונדון וכותרות עיתוני סוף השבוע זעקו באותיות קידוש-לבנה: "צפויה הוזלה של 40% במחירי הספרים!". קינאתי בהם. למה לנקניקיות מהאיים הבריטיים יש כותרות כאלו ואצלנו הכותרות הראשיות תמיד עוסקות במלחמות, טרור, איומים, סכנות, קיצוצים, גזירות ושחיתות, קצבים ואולמרטים? מתי גם אצלנו תהיה כותרת ראשית כזו? אני עוד מחכה...

אם לשפוט על פי הרומן הנפלא הזה, ג'יין אוסטן חיה בתקופה "משעממת": אם היו סערות פוליטיות או חברתיות מסביבה, אלו אינן באות לביטוי בכתיבתה. Pride and prejudice הוא בעיקרו רומן רומנטי העוסק בחייהם של בני המעמדות הגבוהים באנגליה של מפנה המאות ה18-19. גם מעבר לספור האהבה היפה, יש לרומן ערך מוסף רב: בפרוזה הצלולה והמדויקת להפליא של אוסטן, בתרבות המעניינת של אנגליה של אותם זמנים שאוסטן מיטיבה לצייר בפנינו, בהומור הדק ואוהב-האדם, ובהתבוננות הפסיכולוגית המעמיקה. כל אלו עושים את הרומן לחוויית קריאה מענגת וגורמים לקורא להצטער שאינו יכול לשבת עם אוסטן לשיחה ארוכה על אספרסו קצר.

הרומן עוסק במשפחה מרובת-בנות: שתי הבכורות, ג'יין ואליזבט (ליז, הלא היא גיבורת הרומן) קרובות יותר לאב המשפחה המשכיל, בעוד שלוש הבנות הצעירות יותר ירשו את הסכלות וחוסר-הטקט של גברת בנט ההמונית שעושה בושות לבעלה, לג'יין ולאליזבט. גברת בנט נחושה לחתן את בנותיה בהקדם האפשרי וכל האמצעים כשרים לכך. הזמן דוחק, כי ג'יין היא כבר ממש בתולה זקנה כפי שמעירה אחת מאחיותיה הצעירות:
Jane will be quite an old maid soon, I declare. She is almost three-and-twenty! Lord, how ashamed I should be of not being married before three-and-twenty!

עיקר הרומן עוסק במערכת היחסים שבין ג'יין המתוקה והנאיבית לבין מר בינגלי – צעיר עשיר ויפה-תואר המחזר אחריה, ובמערכות היחסים שבין ליז השכלתנית, מוסרנית ומאופקת לבין הקצין ויקהם מחד, ודארסי – צנון בריטי אריסטוקרטי ויפה-תואר, מאידך. הספר מדגים היטב את הערכים הבריטיים של אותה תקופה:
- מוסרנות: אצל אישה צעירה, ללכת בעקבות האהבה ולחיות ללא נישואין נחשב פשע שאין עליו כפרה הממיט בושה על כל המשפחה. בחברה הישראלית-חילונית של ימינו, אין טבעי מזה.
- איפוק: חילופי הדברים שבין אליזבט למר דארסי מצטיירים כקרב על אליפות העולם באיפוק למשקל כבד. טראח! דארסי זורק משפט המזעזע את אליזבט עד יסודותיה האיתנים, אבל –בום! - היא מיטיבה להסתיר זאת ומגיבה בסנוקרת אדירה של עלבון לדארסי השומר הכל בבטן ונותר על רגליו כששום שריר אינו זע בפניו המסוקסות. איזה קרב! הפעמון כבר מצלצל לסיבוב השנים-עשר...
- חוסר-ישירות: המעמד הגבוה הבריטי של אותה תקופה, כפי שהוא משתקף בכתיבתה של אוסטן, שכלל את הניסוחים העקיפים והדיפלומטיים לרמה של אמנות ממש. כך, כאשר מר קולינס הנלעג מתנפל על ליז בהצעת נישואין מגוחכת שהוא משוכנע כי אינה ניתנת לדחייה, היא מגיבה באופן שלא היה מבייש את אבא אבן בימיו הגדולים:
You are too hasty, sir," she cried. "You forget that I have made no answer. Let me do it without further loss of time. Accept my thanks for the compliment you are paying me. I am very sensible of the honour of your proposals, but it is impossible for me to do otherwise than to decline them."

צעירה ישראלית טיפוסית הייתה מגיבה ב"תודה אבל לא-תודה" במקרה הטוב או ב"עוף לי מהעיניים יא מהבול" במקרה השכיח יותר.

הגנים האנוכיים שלנו, הרוצים שנשכפל אותם, העניקו לנו את מתנת האהבה הרומנטית, המאפשרת לנו, אם וכאשר אנו ברי-מזל, להמריא אל מעבר לשיממון היום-יומי ולשכוח, ולו לזמן קצר, את כל הרוע המשתולל לו שם בחוץ. בסופו של חשבון, הספר המצוין הזה הוא סיפור אהבה יפה החורג מעבר לגבולות הזמן והמקום. אסיים בציטוט הבא של אחד מגיבורי הרומן (לא רוצה לספויילר) העונה לשאלה מתי התחיל לאהוב. כמה שזה נכון.
"I cannot fix on the hour, or the spot, or the look, or the words, which laid the foundation. It is too long ago. I was in the middle before I knew that I had begun"

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

קראתי את הספר באנגלית על חברי הטוב החדש – הטאבלט.
Jane Austen. A writer no longer alive. We can read her eBooks. We have the technology.”

“קשה לי לקבוע האם אהבתי את הספר הזה כ"כ כי ציפיתי לאהוב אותו, כי הוא קלאסיקה כ"כ ידועה ובולטת, או באמת בגלל שהוא ראוי לכך, בגלל שהוא אכן כתוב כה טוב וכה מעניין.
מה שבטוח הוא שאהבתי אותו - השאלה היחידה היא האם הרושם שעשה עלי היה קטן יותר לולא שמעתי עליו כל כך הרבה לפני הקריאה. ולמרות זאת - ספר לכאורה בנאלי שבפועל הוא מיוחד בכל כך הרבה דרכים שונות, מרגש, מפתיע, מצחיק ובלתי נשכח; חובה לקרוא.
אליזבת' היא בת למשפחה המונה שבע נפשות - זוג הורים וחמש אחיות - באנגליה של תחילת המאה ה19, בה כל רווקה צעירה שואפת להנשא ולהפוך לבעלת בית מבוססת וכל רווק צעיר בעל רכוש מחפש אישה, כפי שנכתב בפרק הראשון, המפורסם.
בתור בחורה שונה ונונ-קונפורמיסטית, שאוהבת לצחוק על העולם ועל משפחתה ואינה נכנעת למוסכמות חברתיות כמו נימוס והרצון להתבסס כלכלית אשר באות על חשבון אושרה האישי, נראה שהמשימה למצוא בעל תהיה קשה במיוחד בשבילה.
לעומת זאת, עם הקריאה אנחנו מתוודעים לדמויות הדווקא מתאימות הנקרות בדרכה של אליזבת' וכמו כן גם לאשמות הקטנות שלה, לעיוורון, הגאווה והדעה הקדומה שגורמים גם לנו לתעות בדרכנו לעתים.
בתור רומן וסיפור אהבה של העולם הישן בתחילת הספר היה קשה שלא לצפות לאביר על סוס לבן ולנערה נוחה המתאהבת ומתמסרת בקלות אל חתונה לבנה ומאושרת. הדבר האחרון לו מצפים הוא קומדיה - אך זהו מאפיין שדווקא בולט מאד בספר.
ג'יין אוסטן מגלה רגישות ושכל ישר כל כך לא אופיינים ואופנתיים לבחורה בתקופתה, וכותבת ספר מלא בהערות שנונות, אבחנות מדוייקות ומשעשעות ובעיקר הרבה צחוק על החברה בה חיה, על בני עמה ועל המוסכמות החברתיות מהן יצאה בתבונה רבה כל כך על מנת לכתוב את הרומן הזה. כולם זוכים למנה שלהם- בעלות הבית המבוגרות המחטטות בחברה ימים ולילות על מנת למצוא חתנים לבנותיהן; האינטלקטואלים העומדים מן הצד בלגלוג אך אינם מוכנים להכנס ולזהם את ידיהם על מנת להביא לשינוי מבורך; הבנות הטיפשיות וחסרות הזהירות שכל רצונן בחיים הוא רכוש ובעל. וכן - גם האריסטוקרטים שמרימים אף מעל ההמונים אך אינם טורחים לבדוק מה אינו בסדר בביתם שלהם. נראה שמי שציפה לרומן רומנטי יגלה שהוא מתחיל לחוש בוז כלפי אותם אספקטים בחיים ההם שקודם העריץ והסתקרן על ידיהם ושעליהם ציפה לקרוא.
אבל, ומדובר באבל גדול, לא מדובר בספר שכולו ציניות והומור יבש. הרגישים והעדינים יזילו דמעה בקטע זה או אחר והחזקים יותר יחייכו בשלווה, אך כולם יתרגשו. בגלל הדמויות השונות, בגלל סיפור האהבה שכן מופיע בסופו של דבר, בגלל תהפוכות הגורל והיופי שעוד יש באנשים ובתכונות שהם נושאים עמם, אז וגם היום.
כולם יזדהו, כולם יביטו על עצמם בדרך שונה אחרי קריאת הספר ויפנימו את המסר בדרך זו אחרת וכולם יתרגשו. כמו שכבר נאמר - לא מדובר בעוד רומן בשורה של קלאסיקות; עצם היותו קלאסיקה בוודאי חייב זאת לעובדה שהוא שונה, ומשמעותי מאד.
ספר סוחף, מרגש, יפה, שנון מדוייק ומקסים. פספוס לכל מי שלא קרא, נקודת ציון בלתי נשכחת למי שכן.”

“ממש ממש אהבתי!
לא יכולתי להתנתק מהספר!
בהתחלה קראתי אותו לשם ה bookreport אבל אחר כך קראתי אותו רק בשביל ההנאה שלי(נו, טוב, אני מודה-גם בשביל להצליח בעבודה הזאת P:)
ממליצה לכולם! (בעיקר לאלה שאוהבים אנגלית ומבינים אותה ^^)”

“זה פשוט הספר הכי יפה שנכתב אי פעם. אחד הספרים שאנו כבר נקח איתנו למאדים... כי זה ספר מושלם ואני אישית לא יכולה לחיות בלעדיו.
הסאטירה של הספר הזה מושלמת מהתקופה של ג'יין אוסטן, והוא מתאר בדיוק איך הייתה התקופה.
את הדמיות הם הדמיות הכי מהנות לקרוא עליהם.
את הספור עצמו מלא בכל מיני אירועים יפים, והספר הזה היה ונשאר הספר הכי רומנטי של כל הזמנים!”