איזה ספר נורא. הביקורת הזו, בניגוד לכל שאר הביקורות שלי, לא תכיל ספויילרים. בכלל. קשה לי עם זה, מאוד, אבל ממש עכשיו קראתי ספויילר שנכתב ללא אזהרה בביקורת על הספר השלישי, ואני כועסת כל כך שהחלטתי, לשם שינוי, להתחשב בשאר הקוראים שעדיין לא קראו את הספר ורוצים לקבל חוות דעת. הביקורת שלי תהיה לגמרי לא אובייקטיבית. אני מתכוונת לכעוס ולהתעצבן ולשבח ושוב לכעוס במהלך כל הביקורת. אבל זה פשוט חלק ממה שהספר הזה עושה לך. בתור התחלה, אתייחס למשפט הראשון שכתבתי: הספר הזה נורא. הוא לא נורא בשל דמויות חסרות עומק, כתיבה כושלת או עלילה רדודה. הוא נורא כי הוא בדיוק ההפך מכל זה. הוא מעולה. הכול מפורט כל כך, אמיתי כל כך, מדויק כל כך שאתה נכנס עמוק עמוק לתוך עלילת הספר. ולכן, היית מצפה מהסופר, שככל הנראה מודע לכישרונו, להיות עדין עם הקורא. אבל לא. סנדרסון מטלטל אותך, זורק אותך מנקודת מבט אחת לאחרת, מכאיב לך בנקודות הכי רגישות. זה פשוט מרושע. אז מכיון שהבטחתי ביקורת נטולת ספויילרים - ואני כבר מתחילה להתחרט על זה - אני לא אספר מה קרה שם בסוף, שגרם לי לכעוס כל כך. אני בטח אמצא מישהו אומלל שלא עשה שום דבר רע בחיים שלו, ואטיח בו את כל הזעם שיש בי כלפי הסופר האכזרי הזה. אבל רגע לפני שאעשה את זה, אני אמליץ לכם, בכאב לב, ללכת לקרוא את הספר הנורא הזה. הוא פשוט ממש ממש טוב.

המילה המדויקת ביותר שהצלחתי למצוא לתיאור הספר הזה היא "פרווה". הספר מתאר את ארצות הברית העתידנית (אני מניחה), בה האהבה הוגדרה כמחלה סופנית ונמצא לה מרפא, שנקרא בפשטות "הטיפול". לנה, הדמות הראשית, מחכה בכיליון עיניים לזמן בו תוכל לעבור את הטיפול שלה ולחיות שלווה ונטולת דאגות. באופן מפתיע (לא), באמצע מופיע איזה בחור וכל רעיון השלווה משתבש למסכנה הקטנה. אתחיל, כמו שאני אוהבת לעשות בזמן האחרון, בבחינת התקציר. בדרך כלל תקציר טוב הוא כזה שמשקף את הרעיון שבבסיס הספר, לעיתים נותן הצצה מזערית לעלילה, אבל לא חושף הרבה יותר מזה. הבעיה בספר הספציפי הזה מתחילה כשכבר בסיום התקציר, היה ברור לי בדיוק איך יתחיל הספר, איך הוא יסתיים וגם בערך מה יקרה באמצע. לאחר סיום הספר, אני יכולה להגיד שלא טעיתי. הבעיה האמתית כאן היא לא רק בתקציר, אלא בספר כולו. זה לא שהתקציר מלא מדי, אלא שהספר כמעט וריק. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהספר הזה נטול נקודות שיא באופן מעצבן. הספר הזה כל כולו מריחה אחת גדולה של רעיון נהדר ומבוזבז. עכשיו, רק לרגע, אעצור את הקטילה ואתן לסופרת קצת קרדיט. כמו שהסברתי קצת קודם, בעולם שיוצרת אוליבר האהבה היא מחלה מסוכנת שתוביל בסופו של דבר רק לסבל ולמוות. עד כאן, הרעיון מקורי ומעורר מחשבה. זאת תפיסה שלא נתקלתי בה עד כה בספרים, ועם מימוש מוצלח יכול היה להיכתב כאן ספר נהדר. כאן נקטע הפרגון שלי, כי המקוריות הזאת מוטבעת בעלילה כל כך נדושה, צפויה וממוחזרת שהקורא אפילו לא יכול ליהנות מפיסת המקוריות שניתנה לו. מדובר בבחורה צייתנית ופחדנית בעולם כובל ומלא חומות, שפוגשת בחור חתיך ומשם הולכת אחריו כמו עיוורת, ממציאה יש מאין אומץ וסקרנות שמעולם לא היו בה ומוכנה להשאיר את כל עולמה מאחור. אבל אבוי, למה זה נשמע כל כך מוכר? בספרים אחרים שעלילתם דומה, זכיתי לפחות להיתקל בהתנגדות מסוימת מצד הבחורה חסרת האישיות. ברור שההתנגדות נעלמת בסוף, מסיבות כאלה ואחרות, אבל לפחות היא שם. לפחות הבחורה נלחמת, גם אם לרגע, על סוג של עצמאות מחשבתית. כאן ההתנגדות הזאת כל כך חסרה שזה עצוב. ללנה יש ספקות מדי פעם, כמובן, אבל היא תמיד שומרת אותם לעצמה. היא מנהלת מלחמה פנימית תמידית בין הצד הפחדן לצד המאוהב והמורד, אבל בכל פעם שהיא נתקלת במושא אהבתה היא מתחילה לגמגם, נכנעת ובסוף גם זורקת "אני אוהבת אותך". אין כמו פמיניזם. כל העניין הזה של חוסר ההתנגדות מוביל לספר, כמו שכתבתי קודם, נטול נקודות שיא. הספר מתקדם לעתו עד שהוא פשוט נגמר, ואני מוצאת את עצמי מרימה גבה ותוהה מה בדיוק השתנה בין עמוד עשרים לעמוד מאתיים. ממש בעמודים האחרונים אוליבר כנראה תופסת את עצמה ונאחזת בקרש ההצלה האחרון של ספרות הנוער, ומפרידה בין האוהבים. בדיוק בנקודה הזאת אני כנראה אמורה לתפוס את עצמי מהשיערות, לחבור לחבילת טישו ולמרר בבכי ובהלם, וכמובן לכסוס ציפורניים עד יציאת הספר הבא בסדרה. בפועל, סגרתי את הספר בנחת, גלגלתי עיניים וייחלתי לספר צפוי פחות. אם ארצה לסכם, זה לא שהספר גרוע, הוא פשוט חסר ייחוד ולא משאיר שום טעם של עוד. ממש כמו וופלות לימון, קינוח בלי שמנת או עוגיות עם מרגרינה. ובמילה אחת – פרווה.

מכירים את הרגע הזה שאתם מבינים שאתם קוראים יותר מדי? כן, ממש עכשיו חוויתי רגע כזה. ואל תגידו לי "אין דבר כזה לקרוא יותר מדי." זה כמו האימהות האלו שאומרות לך, "תשתי, תשתי, אין דבר כזה לשתות יותר מדי," ואז את הולכת לאיזו הרצאה נגד עישון ומגלה ששתיית יתר תעשה לך בצקות במח ונזק לכל החיים. זה בדיוק אותו הדבר. אז ברגע שאת קוראת ספר, ומגלה שכל חלק בו מזכיר לך ספר אחר, את מבינה שהגעת למצב כזה. וזה גורם לי להעריץ סופרים שמוצאים רעיונות מקוריים לחלוטין. כפי שהבנתם, הספר הנ"ל הוא לא כזה. אבל חוץ מאי המקוריות שלו, אני לא מוצאת בו חסרונות מהותיים אחרים. העלילה מתחילה בדיוק כמו עשרים הדקות הראשונות בסרט "ברוכים הבאים לזומבי לנד". לכל אלו שלא ראו – וכדאי שיעשו את זה בזמן הקרוב – הסרט והספר מתחילים בנער (בסרט) או נערה (בספר) בודד/ה, בעולם שהותקף ע"י זומבים/חייזרים. שניהם מציבים לעצמם כללים, שלאחר מכן לא יוכלו לעמוד בהם. שניהם איבדו אנשים יקרים להם. שניהם נותרו בחיים רק בזכות הכללים האלו, והרבה הרבה מזל. ובשלב מסוים, שניהם שוברים את אחד הכללים והעלילה מסתבכת. ולכל התוהים למיניהם – הספר והסרט לא קשורים זה לזה בשום אופן. ואם נעזוב לרגע את ההשוואה הזו, נוכל להגיע לרגע שבו קאסי מקאסיופאה, גיבורת הספר, שוברת את הכלל שלה – לא לסמוך על אף אחד. היא סומכת על אוון, הבחור החתיך שהציל אותה. וכבר מתקציר ברור לכולנו שזו טעות גמורה. אז מכאן הספר מתפתח, וכבר יש לנו גיבור נוסף – בן פאריש. בן נמצא במקום אחר לחלוטין. הוא לוחם, חלק מצבא, מקדיש את כל חיו ללוחמה בחייזרים שלקחו ממנו את כל מה שהיה חשוב לו. הוא מתחבר עם אחיה הקטן של קאסי, וכך העלילות משתלבות. והוא מגלה משהו – ספויילר – החייזרים יכולים להשתמש בבני אדם כגופים מארחים. שזה, כמובן, כמעט העתקה מהספר המעולה "גוף מארח". ככל שהעלילה מתקדמת, הספר מזכיר לי עוד ועוד ספרים שקראתי בעבר. וזו הסיבה שבעקבותיה הבנתי שאני קוראת יותר מדי. אבל אם נעזוב לרגע את החיסרון הזה, הספר מדהים. הכתיבה זורמת ומרתקת, העובדה שהסופר לא חוסך בתגובות קיצוניות ובקללות רק מדגישה את האנושיות שבספר. (כן, אני יודעת. ב"תיכון לילה" אמרתי שקללות זה רע. אבל מה לעשות שזה לא אותו הדבר? אני לא ממש רואה מישהו בחיים האמיתיים אומר "זו אהבה בין ידידים" ואז צועק "זין על הכול"). הדמויות אמיתיות להחריד, מלאות חסרונות ופגמים, וזה מצוין. זה גורם לך להזדהות. ואפילו אם מעולם לא נמצאת במצב שבו כל אוכלוסיית העולם עומדת להיכחד ע"י מין לא ידוע של חייזרים, יהיה לך קל יותר להזדהות עם קאסי הצינית והאגרסיבית מאשר עם אלי היפה, החכמה והנערצת מ"תיכון לילה". גם העלילה טובה – עזבו לרגע את העובדה שהיא לא חדשנית במיוחד. היא קצבית ומותחת, מלאת תפניות אבל גם לא מובנת מאליה. יש בה גם כמה קטעים שבבירור גורמים לך לחייך. ("כי הוא האדם הראשון שדיברתי איתו זה שבועות, אם לא מביאים בחשבון את הדובון, ובאמת עדיף שלא.") כל מה שצריך בספר. ודבר אחרון ואולי הכי חשוב: הרומנטיקה. אני חולת רומנים. אם תביאו לי ספר שאין בו בשום צורה סיפור אהבה, תבזבזו את זמני. וגם סיפור האהבה צריך להבנות טוב – אתה לא יכול להתאהב באדם שכרגע פגשת. אז בספר הנוכחי יש שני סיפורי אהבה, ושניהם מצוינים. ואיך אני יודעת את זה? זה די פשוט. אני מחייכת כמו מטומטמת בקטעים שהם אפילו לא מצחיקים. זה גורם לי לאהוב את הספר עוד יותר. אז הספר מצוין. אין לי עוד הרבה מה להוסיף. היה שווה את המחיר המלא ששילמתי עליו בגלל חוק הסופרים החדש או מה שזה לא יהיה. החוק הזה מאמלל לי את החיים. בקיצור, לכו תקנו אם יש לכם כסף. אם לא – תלוו ממישהו. ואז תלכו לקנות.

זהו ספר שני בסדרה, לכן הביקורת הזו נועדה לאלו שסיימו את הראשון ומתלבטים האם להמשיך. זו לגמרי ביקורת המלצה, אבל יש כמה כוכביות. למען הגילוי הנאות, קראתי כמה פרקים מ"כס הזכוכית" של אותה הסופרת לפני כמה שנים, ולא אהבתי בכלל, בלשון המעטה. לכן ניגשתי לספר הראשון בסדרה, "חצר של ורדים וקוצים", עם הרבה ספקות. אבל היה שם מתח, והיה רומן, והיה לי כיף. הדמויות לא היו מבושלות עד הסוף, לעיתים ההתנהגות שלהן חזרתית וכפויה מדי, אבל הבסיס היה מצוין והעלילה רצה. הספר השני המשיך את הספר הראשון רק עם דמויות בשלות יותר, עם יותר מניעים ועומק וכאב, וזה מעולה. בנוסף, הספר השני הוא כולו ספר התפכחות. היופי הוא, שהתפכחות הקורא מתלווה להתפכחות הדמות הראשית, פיירה. זה השלב להזהיר – ספוילרים קלים לפנינו. במהלך הספר פיירה, ואני ביחד איתה, מגלה שהסיפור הרומנטי שציירה בראשה על מערכת היחסים עם טמלין היה הכול חוץ מרומנטי. ואהבתי את זה מאוד. כבר בסיום הספר הראשון היה ברור שיהיה כאן משולש אהבה, ואני גלגלתי עיניים, כי כמה זה טיפוסי, אבל זה עדיין מהנה ולכן המשכתי. אבל זה לא משולש אהבה טיפוסי, וריסלנד לא שם רק כדי ליצור קנאה וגעגוע בין טמלין ופיירה עד שיחזרו זה לזרועות זו, כמו ברוב משולשי האהבה שראינו באינסוף ספרים וסרטים. ריסלנד שם כדי להראות כמה רעילה הייתה מערכת היחסים הקודמת, ועם התקדמות הספר הרגשתי כמו טיפשה גדולה שלא ראיתי את זה בעצמי. וכאן ההתרשמות שלי מהספר – הספר הזה לא ממציא או מעוות פרטים מהספר הראשון כדי לגרום למערכת היחסים שאז אהבתי להראות עקומה. הוא מרפרר אליה בלי לעוות דבר, אבל רק עכשיו נופלים עלייך כל סימני האזהרה. עד כאן, תשבוחות. אבל הבטחתי גם כוכביות, והנה הן. הספר מתייחס בעדינות וברצינות גם לניצול מיני של גברים, כשעד כה התרגלתי לראות בספרים האלו תפיסה מוטעית לפיה נשים הן הצד הנפגע בלבד. אבל, לצד זאת, הוא לא מפסיק להחפיץ את הדמויות הנשיות שבו. זה תמיד (או לרוב) כרוך בהתנצלות או בהסברים, ובקבלה של ההחפצה ע"י האישה המדוברת (בדר"כ פיירה), אבל בסוף היא תמיד מסיימת כאובייקט מיני בידיים כאלו או אחרות, וזה מכעיס. כוכבית נוספת היא ההסתמכות של העלילה על קסמים לא ברורים כדי לפתור בעיות. במהלך הספר, הדמויות נקלעו לא פעם למצבים בלתי אפשריים. כדי להביאן למצבים אלו, הספר מציב הגבלות (נדרשות) על הקסמים בעולם שבו מתרחש הספר. אבל ברגעי משבר, כשאין מוצא מהתוצאה הסבוכה, הקסם תמיד מאבד פתאום את ההגבלות ובאופן לא ברור מציל את כולם. זו כוכבית קצת טרחנית, אני יודעת, אבל היא מקשה עלי לדאוג באמת לדמויות כשהן נקלעות לסיטואציות בלתי אפשריות, כי אני יודעת שהם יחלצו ממנה, וכנראה גם לא באופן מחוכם מדי. וזה מוריד קצת מאמינות המתח. בקיצור, זו לא יצירת מופת, אבל גם לא יודעת כמה היא מתיימרת להיות כזו. הוא מעניין, כיפי ומפתיע, וזה מספיק בעייני בשביל להמליץ לכם לקרוא אותו.

זהו ספר שני בסדרה, לכן הביקורת הזו נועדה לאלו שסיימו את הראשון ומתלבטים האם להמשיך. זו לגמרי ביקורת המלצה, אבל יש כמה כוכביות. למען הגילוי הנאות, קראתי כמה פרקים מ"כס הזכוכית" של אותה הסופרת לפני כמה שנים, ולא אהבתי בכלל, בלשון המעטה. לכן ניגשתי לספר הראשון בסדרה, "חצר של ורדים וקוצים", עם הרבה ספקות. אבל היה שם מתח, והיה רומן, והיה לי כיף. הדמויות לא היו מבושלות עד הסוף, לעיתים ההתנהגות שלהן חזרתית וכפויה מדי, אבל הבסיס היה מצוין והעלילה רצה. הספר השני המשיך את הספר הראשון רק עם דמויות בשלות יותר, עם יותר מניעים ועומק וכאב, וזה מעולה. בנוסף, הספר השני הוא כולו ספר התפכחות. היופי הוא, שהתפכחות הקורא מתלווה להתפכחות הדמות הראשית, פיירה. זה השלב להזהיר – ספוילרים קלים לפנינו. במהלך הספר פיירה, ואני ביחד איתה, מגלה שהסיפור הרומנטי שציירה בראשה על מערכת היחסים עם טמלין היה הכול חוץ מרומנטי. ואהבתי את זה מאוד. כבר בסיום הספר הראשון היה ברור שיהיה כאן משולש אהבה, ואני גלגלתי עיניים, כי כמה זה טיפוסי, אבל זה עדיין מהנה ולכן המשכתי. אבל זה לא משולש אהבה טיפוסי, וריסלנד לא שם רק כדי ליצור קנאה וגעגוע בין טמלין ופיירה עד שיחזרו זה לזרועות זו, כמו ברוב משולשי האהבה שראינו באינסוף ספרים וסרטים. ריסלנד שם כדי להראות כמה רעילה הייתה מערכת היחסים הקודמת, ועם התקדמות הספר הרגשתי כמו טיפשה גדולה שלא ראיתי את זה בעצמי. וכאן ההתרשמות שלי מהספר – הספר הזה לא ממציא או מעוות פרטים מהספר הראשון כדי לגרום למערכת היחסים שאז אהבתי להראות עקומה. הוא מרפרר אליה בלי לעוות דבר, אבל רק עכשיו נופלים עלייך כל סימני האזהרה. עד כאן, תשבוחות. אבל הבטחתי גם כוכביות, והנה הן. הספר מתייחס בעדינות וברצינות גם לניצול מיני של גברים, כשעד כה התרגלתי לראות בספרים האלו תפיסה מוטעית לפיה נשים הן הצד הנפגע בלבד. אבל, לצד זאת, הוא לא מפסיק להחפיץ את הדמויות הנשיות שבו. זה תמיד (או לרוב) כרוך בהתנצלות או בהסברים, ובקבלה של ההחפצה ע"י האישה המדוברת (בדר"כ פיירה), אבל בסוף היא תמיד מסיימת כאובייקט מיני בידיים כאלו או אחרות, וזה מכעיס. כוכבית נוספת היא ההסתמכות של העלילה על קסמים לא ברורים כדי לפתור בעיות. במהלך הספר, הדמויות נקלעו לא פעם למצבים בלתי אפשריים. כדי להביאן למצבים אלו, הספר מציב הגבלות (נדרשות) על הקסמים בעולם שבו מתרחש הספר. אבל ברגעי משבר, כשאין מוצא מהתוצאה הסבוכה, הקסם תמיד מאבד פתאום את ההגבלות ובאופן לא ברור מציל את כולם. זו כוכבית קצת טרחנית, אני יודעת, אבל היא מקשה עלי לדאוג באמת לדמויות כשהן נקלעות לסיטואציות בלתי אפשריות, כי אני יודעת שהם יחלצו ממנה, וכנראה גם לא באופן מחוכם מדי. וזה מוריד קצת מאמינות המתח. בקיצור, זו לא יצירת מופת, אבל גם לא יודעת כמה היא מתיימרת להיות כזו. הוא מעניין, כיפי ומפתיע, וזה מספיק בעייני בשביל להמליץ לכם לקרוא אותו.

"אחד הדברים הראשונים שהם מבקשים ממך בבדיקה זה לדרג את הכאב שלך בסולם של אחד עד עשר. אני התבקשתי לעשות את זה מאות פעמים, ואני זוכרת פעם אחת, כשלא יכולתי לנשום והרגשתי שהריאות שלי עולות באש. האחות ביקשה ממני לדרג את הכאב. למרות שלא יכולתי לדבר, הרמתי תשע אצבעות. מאוחר יותר, כשהתחלתי להרגיש יותר טוב, האחות נכנסה וקראה לי לוחמת. 'את יודעת איך אני יודעת?' היא אמרה. 'כי את קראת לעשר תשע.' אבל זו לא הייתה האמת. לא קראתי לזה תשע כי הייתי אמיצה. הסיבה שקראתי לזה תשע הייתה בגלל ששמרתי את העשר שלי." (אשמת הכוכבים) ובכן, הציטוט הזה קצת עצוב מדי להקשר, אבל הוא מתאר בדיוק את ההרגשה שלי. כשקראתי את הספר הזה, הצטערתי בכל ליבי על חמשת הכוכבים שחילקתי בפזרנות עד כה. אלה היו ספרים טובים, בהחלט. אבל רובם לא היו ראויים לציון העגול והמושלם הזה. הספר הזה, הוא ספר שבשבילו הייתי צריכה לשמור את החמש שלי. בואו נתחיל באמת הפשוטה: הוא לא מושך בעליל. הכריכה שלו מזכירה כריכות ספרים ישנים נושנים באגפים הנידחים ספריות, שרק העובדה שעוד לא התפוררו מעוררת בך התפעלות. אחרי קריאת הספר אני נאלצת להודות שזו בין הכריכות היותר מתאימות לספר שראיתי, אבל כשחושבים על זה גם דברים כמו הגופן והצבע של הכותרת היו יכולים להוריד קצת את הרתיעה הראשונית מהספר. אבל לא שופטים ספר לפי הכריכה שלו, תרתי משמע, ולכן אעבור לעלילה. אני לא אתקצר, כי לדעתי התקציר עשה עבודה די טובה. כמובן שיש המוני פרטים שיכולתי להוסיף כאן על הסיפור, אבל זה ייקח לי לנצח, אז אני אוותר מראש. העלילה גאונית. היא בונה עולם חדש ומקורי לגמרי (אני כמעט בטוחה שכבר אמרתי פעם שביום שבו אמצא ספר מקורי אני אעריץ את הסופר במשך כל חיי), מלאה הפתעות וטוויסטים מדהימים, וגורמת לך לגמוע את הספר במהירות אדירה. בכנות, כבר הרבה, הרבה זמן לא הייתה לי חווית קריאה כמו זו, ספר שבאמת לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו במשך פרק הזמן שבו קראתי אותו, וגם אחריו. גם הכתיבה מיוחדת, מושכת ומלאה תיאורים עוצרי נשימה. סנדרסון מצליח לשאוב אותך לתוך עולם שונה מכל מה שקראת, ובכל זאת לגרום לך להרגיש כאילו אתה חלק ממנו. הוא לא חוסך בתיאורים שחלקם לא נעימים לקריאה, והופך את כל העולם הזה, גיהינום עלי אדמות, לעולם אמין לחלוטין. והחלק האהוב עליי ביותר – הדמויות. הן מדהימות. אני לא יכולה אפילו לנסות להסביר את העומק שבהן, את הקונפליקטים שכל אחת מהן מתמודדת עימם. סנדרסון לא זונח אף דמות, גם את המשניות ביותר. לכולם יש אופי מפורט ומדוקדק שגורם לך להתאהב או לשנוא אותן כאילו אתה מכיר אותן באופן אישי. אין לי עוד איך להסביר כמה הספר הזה מעולה. הוא מיטבה של ספרות הפנטזיה והמד"ב.