ביקורת ספרותית על באר האלוהות - הערפילאים #2 מאת ברנדון סנדרסון
ספר מעולה

---

איזה ספר נורא.
הביקורת הזו, בניגוד לכל שאר הביקורות שלי, לא תכיל ספויילרים. בכלל. קשה לי עם זה, מאוד, אבל ממש עכשיו קראתי ספויילר שנכתב ללא אזהרה בביקורת על הספר השלישי, ואני כועסת כל כך שהחלטתי, לשם שינוי, להתחשב בשאר הקוראים שעדיין לא קראו את הספר ורוצים לקבל חוות דעת.
הביקורת שלי תהיה לגמרי לא אובייקטיבית. אני מתכוונת לכעוס ולהתעצבן ולשבח ושוב לכעוס במהלך כל הביקורת. אבל זה פשוט חלק ממה שהספר הזה עושה לך.
בתור התחלה, אתייחס למשפט הראשון שכתבתי: הספר הזה נורא.
הוא לא נורא בשל דמויות חסרות עומק, כתיבה כושלת או עלילה רדודה.
הוא נורא כי הוא בדיוק ההפך מכל זה. הוא מעולה. הכול מפורט כל כך, אמיתי כל כך, מדויק כל כך שאתה נכנס עמוק עמוק לתוך עלילת הספר. ולכן, היית מצפה מהסופר, שככל הנראה מודע לכישרונו, להיות עדין עם הקורא.
אבל לא.
סנדרסון מטלטל אותך, זורק אותך מנקודת מבט אחת לאחרת, מכאיב לך בנקודות הכי רגישות.
זה פשוט מרושע.
אז מכיון שהבטחתי ביקורת נטולת ספויילרים - ואני כבר מתחילה להתחרט על זה - אני לא אספר מה קרה שם בסוף, שגרם לי לכעוס כל כך.
אני בטח אמצא מישהו אומלל שלא עשה שום דבר רע בחיים שלו, ואטיח בו את כל הזעם שיש בי כלפי הסופר האכזרי הזה.
אבל רגע לפני שאעשה את זה, אני אמליץ לכם, בכאב לב, ללכת לקרוא את הספר הנורא הזה.
הוא פשוט ממש ממש טוב.

» ביקורות נוספות של White Swan
» ביקורות נוספות על באר האלוהות - הערפילאים #2