ביקורת ספרותית על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 מאת סוזן קולינס
ספר מעולה

---

ניסיון כתיבת ביקורת מס': 42
שם המחברת: Nameless
תאריך: 12/07/2014
שעה: 18:12

אז כן, לא פעם ראשונה שאני מנסה לנסח במילים את הביקורת שלי על זה. בעצם, כל זמן שלא ישבתי מול המחשב וניסיתי להחליט אילו מילים יהיה נכון להקליד, עמדתי/ישבתי/עשיתי כל דבר אחר שהוא לא מה שהזכרת מקודם וניסיתי לנסח בראש שלי את הביקורת הזאת.
ועכשיו, כשאני יושבת מול השולחן כשהשיר הבא כבר מתנגן, אני קולטת שהכל נמחק לי בבלאק אאוט הכי מחריד בעולם.
הידד. (לא)

אבל אני אנסה בכל זאת לסחוט מילים מהתודעה שלי.

בשנת 2010, בוקר ראש השנה החדשה, ילדה קטנה כבת שמונה רצה אל עץ האשוח עשוי הפלסטיק ונפלה אל ברכיה ביראה כדי שתוכל להתחיל להשחית את עטיפות המתנה שלה.
אתם יכולים לדמיין, אם תרצו, את הצליל הצורם שנוצר כשהיא קורעת בחיוך רחב את עטיפת הנייר חסרת העיטורים, ואת צחוקה המתגלגל כשהיא שולפת שני ספרים.
אותה הילדה, במקרה, אוהבת מאוד לקרוא. אבל לא ספרים רציניים. היא אוהבת את פצפונת ואנטון של אריך קסטנר, ואת נעלי קולנוע ונעלי החלקה של נואל סטירטפילד, אבל היא לא רוצה לקרוא על מוות. היא לא רוצה לקרוא על מחוזות וקפיטול וחץ וקשת. היא לא רוצה להיות קשורה לזה בשום צורה. כי היא רק ילדה, הנושאים האלה לא אמורים לגעת בה. היא אמורה להמשיך לחיות בבועה הקטנה והמוגנת שלה, בלי לחשוב על קרבות עד המוות או גרגרי יער.
אז היא מעקמת את אפה למראה הכריכה, שעליה נמצאת תמונה של נערה בעלת עיניים ירוקות ועלים שדם מבריק נוטף עליהם. בהחלט לא כריכה מזמינה במיוחד. לפחות לא בשבילה.
אז היא מניחה את הספר הנוכחי בצד ולוקחת את הספר האחר בהתלהבות יתרה, שאת שמו לא אזכיר מפני שאני מתביישת לומר שלקחתי אותו בהתלהבות יתרה.
אז ימים עוברים. וכך גם שבועות. היא מסיימת לקרוא את הספר האחר שאת שמו לא אזכיר מהסיבה הנ"ל כבר מספר פעמים, והטילה בטעות את הספר המאיים שקיבלה לתוך תיקה לפני שיצאה לבית ספרה. שם היא סיימה במהירות כמעט מפחידה את השיעורים בחשבון שנתנו בכיתה, ולכן, כדי לא להשתעמם או לקבל הרעלת מתמטיקה, היא שלפה את העותק של משחקי הרעב, פתחה בעמוד אקראי והחלה לקרוא.
מספר דקות לאחר מכן צלצל הפעמון להודיע על ההפסקה הגדולה.
הילדה לא משה ממקומה. עיניה עקבו ברעבתנות אחר מילים נוספות. חברתה הטובה משכה בידה וניסתה לשכנע אותה לצאת לחצר לשחק.
הילדה המשיכה לקרוא.
לבסוף, משהתייאשה מלמשוך בידה, חברתה הטובה חטפה את הספר מבין ידיה, ורצה לחצר.
כך הן רצו סביב החצר, בעוד החברה מקבלת את הסיפוק שבמשחק, כשהילדה צורחת באימה למה שיכול לקרות לספר היקר שלה.
---
למזלי, היא החזירה את הספר לאחר הצלצול, תודה לאלים.

אי פעם עשיתם את זה? פתחתם ספר בעמוד אקראי והצלחתם להיסחף לתוך הסיפור והעלילה למרות שלא היה לכם מושג מה קורה? האם הכתיבה הייתה מפורטת להפליא ולא יכולתם להניח את הספר מהיד? (אלא אם חברה טובה החליטה לצאת לריצה קלה איתו) לי זה לא קרה, מלבד הפעם ההיא.

אני האדם הכי סובייקטיבי לכתוב על הנושא הזה, באמת. בביקורת צריך למנות את כל הדברים הטובים שגרמו לך לאהוב את הספר, ואת כל הדברים הרעים שגרמו לך ל...לאהוב פחות את הספר.
אני לא יכולה לעשות את זה. לא באמת. אני לא יכולה לכתוב על אמינות וצורת כתיבה ודמויות ועלילה ומשולש האהבה והרגשות והתיאורים וכל מה שאתה צריך לבחון בספר כדי להחליט שהוא טוב. אני לא יכולה.
אני לא יכולה משתי סיבות.
הראשונה, היא בגלל שאני לא יכולה ולא יודעת איך להעריך כאן את הדברים האלה. תמנו כל ספר, כל סרט, כל שיר, כל דבר, שראיתי, או קראתי, או שמעתי ואני אוכל לנסח ביקורת עליו כמו שצריך. אבל עם זה? אני לא יכולה. בכלל לא.
הסיבה השנייה היא מכיוון ש... ובכן, הרשו לי לצטט שנייה מספר שכנראה לא אמור להתקשר בשום צורה לספר הנוכחי:
"לפעמים את קוראת ספרים כמו מכאוב מלכותי, שאי אפשר לספר עליהם לאנשים כי הם כל כך מיוחדים ונדירים, ושלך, שהרעיון לפרסם בציבור עד כמה את אוהבת אותם נראה לך כמו בגידה."
אם אתם מעריצים אדוקים של אשמת הכוכבים של ג'ון גרין, כנראה שתזהו שזה משם.
וזו גם הסיבה שהיה לי כל כך קשה לכתוב אפילו את זה. משחקי הרעב היה במשך שנים הספר שלי. הספר שאף אחד חוץ ממני לא מכיר. כאילו שיש לי עולם משלי שנוצר רק בשבילי, ושלתוכו אני יכולה להיעלם כל זמן שאחשוק.
אבל לא כך המצב. אני בטוחה שיש עוד אלפי אנשים - אלפים - שמעריצים עד צרחות (נו באמת, תתבגרו) את הטרילוגיה הזו.

אם תכנסו לחדר שלי, לא תראו שאני "האנגרית". אין פוסטרים על הקירות ואין מקדש לספרים. אין לי אפילו את כל שלושת הספרים. משחקי הרעב הראשון? איבדתי אותו בעסקה גרועה במיוחד לטובת לקסיקון השדים. ועורבני חקיין נקרע לחתיכות בהקשר לסיפור שאני פשוט לא רוצה להיכנס אליו כרגע.
נשאר לי רק את התלקחות, וגם הוא נחבא בין "רעד" ו"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם".
אבל אולי תשימו לב לסיכת העורבני חקיין הנעוצה בלוח השעם שלי. זאת אפילו לא הסיכה עצמה, אלא סתם סיכה עם התמונה של הסיכה המקורית עליה.
אז כנראה זה לא ממש בולט שמשחקי הרעב הוא הספר האהוב עלי.

קראתי הרבה. הרבה הרבה. כנראה יותר מדי לבת 12. וכנראה קראתי ספרים טובים יותר ממשחקי הרעב, מי יודע. ואני כנראה אקרא ספרים טובים יותר ממשחקי הרעב.
אבל זה עדיין היה ויהיה לעולמים הספר האהוב עלי ביותר עלי האדמות.
אם יום אחד, יגידו שאפשר להגשים את אחד החלומות הגדולים ביותר שלי, ולשלוח אותי לחמש עשרה שנות מחקרים בשרשרת האיים גלפגוס (שאגב, נקראת כך על שם צבי הענק שמתגוררים שם ונקראים גלפגוס בשל גודלם, וכן, אני מודעת לחלוטין לעובדה שאם אני זוכרת את זה אז זה עושה אותי חנונית מדעים גמורה) דבר ראשון שאקח למזוודה האימתנית בגודלה שאארוז, זה התלקחות.

למה? כי זה בטח החפץ היקר לי ביותר בעולם כולו. אוסף מדהים ומרתק של מילים חסרות תועלת בפני עצמן, אך כשמשלבים ביניהן לכדי ספר הן הופכות לספר האהוב עלי בעולם כולו.
דאמט, אני חוזרת על עצמי.

אתם יודעים, אני שומעת לפעמים (כלומר, קוראת) שאנשים חושבים שמשחקי הרעב הדרדר ככל שעוד ספר יצא, בעוד שאני הייתי קופצת משמחה בכל פעם שאמא שלי הביאה לי כרך חדש של הסדרה. וכן, אני יודעת שהיו רק עוד שני ספרים נוספים בסדרה, סתמו. זה מגוחך. אני אפילו לא יכולה להעלות על הדעת שספר מסדרת משחקי הרעב פחות טוב מהאחר. כולם אדירים באותה מידה.

משחקי הרעב זה ילדות בשבילי, עד כמה מגוחך שזה יכול להישמע שילדות בשבילי זה משחקי רצח, התקוממויות, משולש אהבה, ושירים על מוות.

אני חופרת, אני יודעת. סליחה.
הביקורת הזו חסרת טעם. באמת. ביקורות נועדו להמליץ לכם על אילו ספרים כדאי לקרוא ומאילו כדאי להימנע, ואני לא יכולה לומר לכם. אני לא יכולה להמליץ לכם, כי אני לא יכולה להתחייב שתאהבו את זה רק בגלל שאני אהבתי. אבל אני גם לא יכולה להכריז בפניכם שזהו ספר גרוע, כי אז זו תהיה בגידה בעקרונות שלי.
ביקורות נועדו גם להביע את דעתך. אני לא חושבת שהצלחתי לעשות את זה. כנראה בגלל שאין לי ממש דעה מגובשת בנושא. אני רק יודעת שזה הספר האהוב עלי. שאם רק תזכירו שם של אחת מהדמויות, משהו שקשור לקפיטול או למחוזות, או בכלל, כל דבר שאני יכולה לקשר לסדרה, אני בטח אתחיל לחפור על כל הסדרה וכל מה שמעולה בה ו... וזה מגוחך. ומטופש.

ילדה בת 8 לא הייתה אמור לאהוב את זה. זה חולני שילדה תתאהב בסיפור על מוות, ומרד, והתקוממויות וגרגרי יער וגם תותים וציד ולחם שרוף ונשיא שהוא הגרסא המרושעת לסנטה קלאוס, וגם עורבני חקיין על ביסקוויט ושעון וזירות וכלי נשק ומחוז ארבע ובוגס ופיניק אודייר וקשרים ומה לא.

אני מתחילה לאבד את זה. אני אסיים עכשיו.
23כחול

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1