“עכשיו 3:30 בלילה ואני בדיוק בדיוק סיימתי את הספר. הכנתי לעצמי פופקורן ומזגתי תה כדי להיכנס לאתר ולקרוא ביקורות, ולמען האמת התחשק לי לכתוב גם בעצמי. לא אשקר, לא קראתי הרבה ספרים בחיי. "מיועדים" לא סחף אותי מההתחלה, ואפילו לא מהאמצע. רוב הזמן שקראתי הרגשתי שהסופרת מנסה למלא פרקים בכוח ע"י תיאורים מיותרים ופרטים שהיה אפשר גם לא להזכיר ולא השפיעו במיוחד על ההמשך. למרות זאת, אחרי השליש השני התחלתי להיכנס לזה. אהבתי מאוד את החיבור המיוחד של דיירה ופלומה, והדרך וההתקדמות של דיירה עניינו אותי במיוחד. שמתי לב שהעלילה לפעמים היא או מהירה מדי מדי, או איטית ומרוחה. דווקא ברגעים של אקשן, שבאמת משהו קרה, הסופרת העבירה אותם תוך 10 שורות. אבל בקטעים די רגילים שלא קורה משהו מיוחד, הסופרת הרחיבה ופירטה כאילו על כל דבר ודבר שמתרחש בסביבה. אבל בכל מקרה ובסופו של דבר, אני כן התחברתי לספר ולעלילה המסופרת וללא ספק ארכוש את ספר ההמשך "הד".”

“אוקי, כמה פעמים אמרתי לעצמי את הדבר הבא: להפסיק לקרוא ספרים של אליסון נואל! די לתת להם צ'אנס!!! לא.לקרוא.ספרים.של אליסון.נואל!!! וכדאי לכולכם לאמץ את הטיפ זה. אז אני, בטיפשותי הרבה, החלטתי לתת לספר הזה צ'אנס, למה? כי יש לי הרגל לתת חמישים מיליון צ'אנסים לסופרים שכותבים ספרים גרועים, ואני צריכה להפסיק איתו במידי. אז הספר מספר על דיירה, דיירה סנטוס. דבר ראשון, מה זה לעזאזל השם הזה סנטוס? רק לי זה נשמע כמו סנטה? נו באמת, אז מבחינתי תביאו שם משפחת נדוש. אבל למה שם שיגרום לי לחשוב על סנטה קלאוס? והיא רואה כל מני דברים מוזרים, ואימא שלה חוששת לבריאותה הנפשית ושולחת אותה לסבתא שלה. סטופפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ!!!!! רק לי ההתחלה הזו נשמעת מוכרת? (אהמאהמ 13 האוצרות אהמאהמ). או, וכן, שכחתי לציין, שיש נער חתיך ומהמם ומושלם תכול עיניים שרודף את חלומותיה. אוקיי, הרשו לי לדלג על כמה קטעים לא חשובים ולהגיע לקטע שמאוד חשוב לי להוציא עליו עצבים: אז היא מגיעה לסבתא שלה מדברר לה שהיא מחפשת נשמות, בלה בלה….. מה שעצבן אותי זה שסבתא שלה אומרת לה שאסור לה לאכול סוכר ושוקולד, כי מחפשי הנשמות צריכים לאכל את מה שהטבע מספק, בצורותו הטהורה ביותר כדי "להיטהר מבפנים ומבחוץ". אוי אליסון, מצבך גרוע, אין לך מושג כמה. זו פשוט הסיבה המטופשת והלא אמינה ששמעתי בחיי. אם את כבר גומלת אותה מסוכרים, בואי תתני סיבה טובה, או שלא תגמלי אותה בכלל. אה כן, ודרך אגב היא פוגשת את המה שמו החתיך תכול העיניים (קראו לו דייס?) ואת אחיו התאום שהוא גם תכול עיניים. והם ממש זהים אבל אחיו התאום רע, הוא טוב. אחיו התאום מקובל, והוא לא מסיבה לא ברורה שרק אליסון יודעת, כי הוא נשמע כמו הגיבור המושלם שכל הבנות מתאהבות בו. ואיך היא מבדילה ביניהם: 1.למה שמו תכול העיניים (דייס?) יש שיער ארוך 2. העיניים של המה שמו משקפות את מה שסביבו והעיניים של אחיו התאום אטומות ולא משקפות כלום. אם כבר דיברנו על טימטום. זה פשוט טימטום טהור, ואני לא אתחיל לדבר על כמה זה נדוש…… וכבר ציינתי שהמה שמו תכול העיניים ודיירה מתאהבים אחרים חמש שניות בערך? לא? אז אני חושבת שאין צורך לציין, זה ברור לכולנו הספר מנסה לשלב בין רוחניות לפנטזיה ורומנטיקה, הוא מנסה להיות עמוק, מקורי, שונה. להחזיר לקוראים את האמון באליסון נואל אחרי בני האלמוות, שהיה זוועה. אבל הוא נכשל, ובגדול ובכן, תתרחקו, הוא לא שווה את הזמן היקר שלכם.”

“דבר מה מבשר רעות עמד באוויר באותו היום. עלים יבשים נחו על המדרכה החולית בעירבוביה, מצפים לילד אשר יפזר אותם בצחוק קליל לכל עבר, אך לא נראה כזה באופק. למעשה, הרחובות היו ריקים מתמיד. דלתות החנות נפתחו אוטומטית בקול חריקה צורם, ומשב אוויר קר הכה בפניה. היא נכנסה פנימה בחשש, נעליה משמיעות קולות נקישה קלים עם כל צעד. ספרים נחו על השולחנות בסדר מופתי, עזובים. אדם יחיד נראה בחנות, אך מבטו היה נעוץ בחלל הריק. גם אם היה שם בגופו, הרי שמחשבתו נדדה מרחק רב הלאה. מרפקו נח ברישול על השולחן, וגופו היה רכון לפנים. שערו השחור היה ארוך וסבוך להפתיע, אסוף בגומיה חומה פשוטה על עורפו. הדבר גרם לפניו הצרות להיראות ארוכות להחריד. היא נעצה בו מבט ארוך לפני שהסתובבה אל עבר השולחנות, בחיפוש נואש אחר מבוקשה. כמה ספרים חלפו תחת מבטה עד שזה נמשך לו אל תמונת פניה של נערה. הספר אשר על כריכתו הופיעה תמונה זו הורם ממקומו, משאיר אחריו חלל ריק. לא פעם חזרה ובחנה אותו, על מנת לוודא שאכן בחירתה נכונה, אך עד מהרה הונח אותו הספר מול אותו האיש, אשר קפץ ממקומו בבהלה. בהלתו התחלפה בן רגע במבט משועמם, והשקית נמסרה אליה כמו לא היה בתוכה דבר מה בעל ערך. כשפנתה לצאת, איבדו פניה מעט מהארשת הקודרת. לו לא ידע עד כמה קלוש הסיכוי, ייתכן שהיה מזהה דבר מה בהבעתה. בדל של חיוך. ~~~ אז כך 'מיועדים' מצא את דרכו אליי. אני מודה, היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה. כבר הכרתי את הסופרת מהספרים 'לנצח', 'ירח כחול' וכל שאר הספרים נטולי העלילה שהיא מצאה לנכון לכתוב, ובכל זאת היו לי ציפיות ממנו. כן. הבנתם נכון. אני לא מעריצה גדולה של אליסון נואל. רוב הדמויות שלה שטוחות וצפויות להחריד, והעלילות בספרים שלה חוזרות על עצמן, אבל הפעם... הכריכה נראתה טובה כל כך, והשורה הראשונה בפרק הראשון גרמה לי להתאהב ("יש רגעים בחיים שבהם הכול נעצר על עומדו"). באמת האמנתי שהפעם היא תצליח. איזו אכזבה. אז, בקצרה: דיירה סנטוס משתגעת. היא רואה עורבים בכל מקום, חלומות על נער מסתורי רודפים אותה בשנתה (תהיה רומנטיקה ביניהם. כן, אני יודעת, גם אני הייתי בהלם), ואפילו אמא שלה התייאשה ממנה. היא נשלחת לגור עם סבתה, שמעולם לא פגשה, וזו מסבירה לה שהיא לא משוגעת ושעליה להגשים את הייעוד שלה. נשמע מוכר? בדיוק. דיירה לא מביאה לנו שום דבר שמעולם לא ראינו קודם. הדמות של קאסיה מ'הבחירה' תוכל להחליף אותה ברגע, וכמוה קלודיה מ'אינקרסרון', אלי מ'תיכון לילה', או כמעט כל דמות אחרת שתעלו על דעתכם. היא דמות משוכתבת לחלוטין. לו הספר לא היה כתוב בגוף ראשון, סביר להניח שהיא לא הייתה מצליחה לתפוס את מקומה כדמות הראשית. חבל שלא כתבו אותו בגוף שלישי. רמת הכתיבה חביבה ביותר. היא אומנם לא מרגשת או מחברת את הקורא לסיפור בצורה דרסטית, אבל זה הרי ככה ברוב הספרים. אפשר להבין מה קורה בסיפור, ואפילו להיות מרוכז בסיפור מספיק כדי להיות מעורב חלקית בעלילה. זה כבר הישג מרשים. אז נכון, העלילה שוחזרה כבר עשרות פעמים בשינויים קלים, הדמויות משוחזרות ולקוחות מספרים שונים, והמילה צפוי כשלעצמה לא מספיקה כדי לתאר את הספר. נכון, הוא לא ירגש, ירתק, או יצחיק אתכם, אבל... הוא מאוד... אה... ספרי? כמו שאפשר לראות בקטע שכתבתי בהתחלה, קניתי את הספר הזה בגלל הכריכה. בדיוק כמו את "תעתועים". את הלקח שלי למדתי. אם סיימתם את כל הספרים בסביבתכם, והשיעמום מאיים לאכול אתכם חיים, אתם מוזמנים להתחיל ולקרוא. מי יודע? אולי תתאהבו בו. אני בעיקר התאכזבתי.”

“שוברת את הכלים! ספר שלא אהבתי מקבל נזיפה בדמות כוכב שניים, אבל אליסון נואל צריכה נו נו נו. הספרים שלה נוגעים\ ליד\ קרוב, אף פעם לא מדויק. רק בעמוד 150 היא פוגשת אותו, ב250 כמעט קורה משהו, עמוד 300 קרוב, כנראה שהענשתי את עצמי עד הסוף, ומחכה שמשהו יקרה, ומחכה ומחכה....”

“עכשיו 3:30 בלילה ואני בדיוק בדיוק סיימתי את הספר. הכנתי לעצמי פופקורן ומזגתי תה כדי להיכנס לאתר ולקרוא ביקורות, ולמען האמת התחשק לי לכתוב גם בעצמי. לא אשקר, לא קראתי הרבה ספרים בחיי. "מיועדים" לא סחף אותי מההתחלה, ואפילו לא מהאמצע. רוב הזמן שקראתי הרגשתי שהסופרת מנסה למלא פרקים בכוח ע"י תיאורים מיותרים ופרטים שהיה אפשר גם לא להזכיר ולא השפיעו במיוחד על ההמשך. למרות זאת, אחרי השליש השני התחלתי להיכנס לזה. אהבתי מאוד את החיבור המיוחד של דיירה ופלומה, והדרך וההתקדמות של דיירה עניינו אותי במיוחד. שמתי לב שהעלילה לפעמים היא או מהירה מדי מדי, או איטית ומרוחה. דווקא ברגעים של אקשן, שבאמת משהו קרה, הסופרת העבירה אותם תוך 10 שורות. אבל בקטעים די רגילים שלא קורה משהו מיוחד, הסופרת הרחיבה ופירטה כאילו על כל דבר ודבר שמתרחש בסביבה. אבל בכל מקרה ובסופו של דבר, אני כן התחברתי לספר ולעלילה המסופרת וללא ספק ארכוש את ספר ההמשך "הד".”

“אוקי, כמה פעמים אמרתי לעצמי את הדבר הבא: להפסיק לקרוא ספרים של אליסון נואל! די לתת להם צ'אנס!!! לא.לקרוא.ספרים.של אליסון.נואל!!! וכדאי לכולכם לאמץ את הטיפ זה. אז אני, בטיפשותי הרבה, החלטתי לתת לספר הזה צ'אנס, למה? כי יש לי הרגל לתת חמישים מיליון צ'אנסים לסופרים שכותבים ספרים גרועים, ואני צריכה להפסיק איתו במידי. אז הספר מספר על דיירה, דיירה סנטוס. דבר ראשון, מה זה לעזאזל השם הזה סנטוס? רק לי זה נשמע כמו סנטה? נו באמת, אז מבחינתי תביאו שם משפחת נדוש. אבל למה שם שיגרום לי לחשוב על סנטה קלאוס? והיא רואה כל מני דברים מוזרים, ואימא שלה חוששת לבריאותה הנפשית ושולחת אותה לסבתא שלה. סטופפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ!!!!! רק לי ההתחלה הזו נשמעת מוכרת? (אהמאהמ 13 האוצרות אהמאהמ). או, וכן, שכחתי לציין, שיש נער חתיך ומהמם ומושלם תכול עיניים שרודף את חלומותיה. אוקיי, הרשו לי לדלג על כמה קטעים לא חשובים ולהגיע לקטע שמאוד חשוב לי להוציא עליו עצבים: אז היא מגיעה לסבתא שלה מדברר לה שהיא מחפשת נשמות, בלה בלה….. מה שעצבן אותי זה שסבתא שלה אומרת לה שאסור לה לאכול סוכר ושוקולד, כי מחפשי הנשמות צריכים לאכל את מה שהטבע מספק, בצורותו הטהורה ביותר כדי "להיטהר מבפנים ומבחוץ". אוי אליסון, מצבך גרוע, אין לך מושג כמה. זו פשוט הסיבה המטופשת והלא אמינה ששמעתי בחיי. אם את כבר גומלת אותה מסוכרים, בואי תתני סיבה טובה, או שלא תגמלי אותה בכלל. אה כן, ודרך אגב היא פוגשת את המה שמו החתיך תכול העיניים (קראו לו דייס?) ואת אחיו התאום שהוא גם תכול עיניים. והם ממש זהים אבל אחיו התאום רע, הוא טוב. אחיו התאום מקובל, והוא לא מסיבה לא ברורה שרק אליסון יודעת, כי הוא נשמע כמו הגיבור המושלם שכל הבנות מתאהבות בו. ואיך היא מבדילה ביניהם: 1.למה שמו תכול העיניים (דייס?) יש שיער ארוך 2. העיניים של המה שמו משקפות את מה שסביבו והעיניים של אחיו התאום אטומות ולא משקפות כלום. אם כבר דיברנו על טימטום. זה פשוט טימטום טהור, ואני לא אתחיל לדבר על כמה זה נדוש…… וכבר ציינתי שהמה שמו תכול העיניים ודיירה מתאהבים אחרים חמש שניות בערך? לא? אז אני חושבת שאין צורך לציין, זה ברור לכולנו הספר מנסה לשלב בין רוחניות לפנטזיה ורומנטיקה, הוא מנסה להיות עמוק, מקורי, שונה. להחזיר לקוראים את האמון באליסון נואל אחרי בני האלמוות, שהיה זוועה. אבל הוא נכשל, ובגדול ובכן, תתרחקו, הוא לא שווה את הזמן היקר שלכם.”

“דבר מה מבשר רעות עמד באוויר באותו היום. עלים יבשים נחו על המדרכה החולית בעירבוביה, מצפים לילד אשר יפזר אותם בצחוק קליל לכל עבר, אך לא נראה כזה באופק. למעשה, הרחובות היו ריקים מתמיד. דלתות החנות נפתחו אוטומטית בקול חריקה צורם, ומשב אוויר קר הכה בפניה. היא נכנסה פנימה בחשש, נעליה משמיעות קולות נקישה קלים עם כל צעד. ספרים נחו על השולחנות בסדר מופתי, עזובים. אדם יחיד נראה בחנות, אך מבטו היה נעוץ בחלל הריק. גם אם היה שם בגופו, הרי שמחשבתו נדדה מרחק רב הלאה. מרפקו נח ברישול על השולחן, וגופו היה רכון לפנים. שערו השחור היה ארוך וסבוך להפתיע, אסוף בגומיה חומה פשוטה על עורפו. הדבר גרם לפניו הצרות להיראות ארוכות להחריד. היא נעצה בו מבט ארוך לפני שהסתובבה אל עבר השולחנות, בחיפוש נואש אחר מבוקשה. כמה ספרים חלפו תחת מבטה עד שזה נמשך לו אל תמונת פניה של נערה. הספר אשר על כריכתו הופיעה תמונה זו הורם ממקומו, משאיר אחריו חלל ריק. לא פעם חזרה ובחנה אותו, על מנת לוודא שאכן בחירתה נכונה, אך עד מהרה הונח אותו הספר מול אותו האיש, אשר קפץ ממקומו בבהלה. בהלתו התחלפה בן רגע במבט משועמם, והשקית נמסרה אליה כמו לא היה בתוכה דבר מה בעל ערך. כשפנתה לצאת, איבדו פניה מעט מהארשת הקודרת. לו לא ידע עד כמה קלוש הסיכוי, ייתכן שהיה מזהה דבר מה בהבעתה. בדל של חיוך. ~~~ אז כך 'מיועדים' מצא את דרכו אליי. אני מודה, היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה. כבר הכרתי את הסופרת מהספרים 'לנצח', 'ירח כחול' וכל שאר הספרים נטולי העלילה שהיא מצאה לנכון לכתוב, ובכל זאת היו לי ציפיות ממנו. כן. הבנתם נכון. אני לא מעריצה גדולה של אליסון נואל. רוב הדמויות שלה שטוחות וצפויות להחריד, והעלילות בספרים שלה חוזרות על עצמן, אבל הפעם... הכריכה נראתה טובה כל כך, והשורה הראשונה בפרק הראשון גרמה לי להתאהב ("יש רגעים בחיים שבהם הכול נעצר על עומדו"). באמת האמנתי שהפעם היא תצליח. איזו אכזבה. אז, בקצרה: דיירה סנטוס משתגעת. היא רואה עורבים בכל מקום, חלומות על נער מסתורי רודפים אותה בשנתה (תהיה רומנטיקה ביניהם. כן, אני יודעת, גם אני הייתי בהלם), ואפילו אמא שלה התייאשה ממנה. היא נשלחת לגור עם סבתה, שמעולם לא פגשה, וזו מסבירה לה שהיא לא משוגעת ושעליה להגשים את הייעוד שלה. נשמע מוכר? בדיוק. דיירה לא מביאה לנו שום דבר שמעולם לא ראינו קודם. הדמות של קאסיה מ'הבחירה' תוכל להחליף אותה ברגע, וכמוה קלודיה מ'אינקרסרון', אלי מ'תיכון לילה', או כמעט כל דמות אחרת שתעלו על דעתכם. היא דמות משוכתבת לחלוטין. לו הספר לא היה כתוב בגוף ראשון, סביר להניח שהיא לא הייתה מצליחה לתפוס את מקומה כדמות הראשית. חבל שלא כתבו אותו בגוף שלישי. רמת הכתיבה חביבה ביותר. היא אומנם לא מרגשת או מחברת את הקורא לסיפור בצורה דרסטית, אבל זה הרי ככה ברוב הספרים. אפשר להבין מה קורה בסיפור, ואפילו להיות מרוכז בסיפור מספיק כדי להיות מעורב חלקית בעלילה. זה כבר הישג מרשים. אז נכון, העלילה שוחזרה כבר עשרות פעמים בשינויים קלים, הדמויות משוחזרות ולקוחות מספרים שונים, והמילה צפוי כשלעצמה לא מספיקה כדי לתאר את הספר. נכון, הוא לא ירגש, ירתק, או יצחיק אתכם, אבל... הוא מאוד... אה... ספרי? כמו שאפשר לראות בקטע שכתבתי בהתחלה, קניתי את הספר הזה בגלל הכריכה. בדיוק כמו את "תעתועים". את הלקח שלי למדתי. אם סיימתם את כל הספרים בסביבתכם, והשיעמום מאיים לאכול אתכם חיים, אתם מוזמנים להתחיל ולקרוא. מי יודע? אולי תתאהבו בו. אני בעיקר התאכזבתי.”

“שוברת את הכלים! ספר שלא אהבתי מקבל נזיפה בדמות כוכב שניים, אבל אליסון נואל צריכה נו נו נו. הספרים שלה נוגעים\ ליד\ קרוב, אף פעם לא מדויק. רק בעמוד 150 היא פוגשת אותו, ב250 כמעט קורה משהו, עמוד 300 קרוב, כנראה שהענשתי את עצמי עד הסוף, ומחכה שמשהו יקרה, ומחכה ומחכה....”