“הספר מספר על נלסון צעיר בן 23 שיוצא ביחד עם שני חבריו לסיבוב הופעות של תאטרון. למחזה אותו הם מציגים קוראים הנשיא האידיוט. לנלסון מספר בעיות: אביו מת, אחיו הבכור נטש לארצות הברית וחברתו נפרדה ממנו. הכל נפתר כאשר יוצא נלסון יחד עם להקת תאטרון בה חברים הנרי שהוא גם המחזאי וגם הבמאי ושחקן וותיק המכונה פטלרגה. להקת התאטרון נודדת בין יישובים קטנים בדרום אמריקה. במהלך העלילה עובר נלסון מהפך תודעתי כמ”

“**** אולי בגלל שאני בן שתי דקות לארבעים, התקופה המהורהרת הזאת שתוקפת גברים, על פי השמועה, וגורמת להם לעזוב את הבית בשביל ברמנית בת עשרים, לקחת שיעורי טיסה או לקנות אופנוע כבד, ובכלל לחשוב מה לעזאזל, ולמה. כן, אולי בגלל זה הספר הזה הצליח לגעת בי בשמונה מאות דרכים שונות. אני בפאניקה על זמן. תמיד הייתי. מודע לזמן שעובר, שאני עושה את מה שאני עושה, שילדים גדלים בו נורא מהר ואנשים מבוגרים מזדקנים”

“# זה הספר השלישי של איגן שאני קוראת. משני הקודמים, "מפגש עם חוליית הבריונים" ו"הקרקס הנסתר" לא התפעלתי במיוחד. כלומר פוליצר, סופרת נחשבת וזה, אבל אני הרגשתי את המאמץ "להיות מיוחדת" בראשון ועוד יותר מאמץ לעמוד בסטנדרטים של הראשון, בשני. די היססתי לפני שקניתי את הספר הזה באחד המבצעים השווים של סטימצקי והוא עניין אותי מהמילה הראשונה ולא הירפה עד הסוף. הוא לא מאומץ, לא מתיימר, עם תחקיר מצויין. כאן הכ”

“לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם כלפי בנה: לאחר שכל מאמציה של מרתה ברומפמן לגמול את בנה בן האחת עשרה ממציצת אצבע עולים בתוהו, היא מתנפלת”

“הספר מספר על נלסון צעיר בן 23 שיוצא ביחד עם שני חבריו לסיבוב הופעות של תאטרון. למחזה אותו הם מציגים קוראים הנשיא האידיוט. לנלסון מספר בעיות: אביו מת, אחיו הבכור נטש לארצות הברית וחברתו נפרדה ממנו. הכל נפתר כאשר יוצא נלסון יחד עם להקת תאטרון בה חברים הנרי שהוא גם המחזאי וגם הבמאי ושחקן וותיק המכונה פטלרגה. להקת התאטרון נודדת בין יישובים קטנים בדרום אמריקה. במהלך העלילה עובר נלסון מהפך תודעתי כמ”

“**** אולי בגלל שאני בן שתי דקות לארבעים, התקופה המהורהרת הזאת שתוקפת גברים, על פי השמועה, וגורמת להם לעזוב את הבית בשביל ברמנית בת עשרים, לקחת שיעורי טיסה או לקנות אופנוע כבד, ובכלל לחשוב מה לעזאזל, ולמה. כן, אולי בגלל זה הספר הזה הצליח לגעת בי בשמונה מאות דרכים שונות. אני בפאניקה על זמן. תמיד הייתי. מודע לזמן שעובר, שאני עושה את מה שאני עושה, שילדים גדלים בו נורא מהר ואנשים מבוגרים מזדקנים”

“# זה הספר השלישי של איגן שאני קוראת. משני הקודמים, "מפגש עם חוליית הבריונים" ו"הקרקס הנסתר" לא התפעלתי במיוחד. כלומר פוליצר, סופרת נחשבת וזה, אבל אני הרגשתי את המאמץ "להיות מיוחדת" בראשון ועוד יותר מאמץ לעמוד בסטנדרטים של הראשון, בשני. די היססתי לפני שקניתי את הספר הזה באחד המבצעים השווים של סטימצקי והוא עניין אותי מהמילה הראשונה ולא הירפה עד הסוף. הוא לא מאומץ, לא מתיימר, עם תחקיר מצויין. כאן הכ”

“לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם כלפי בנה: לאחר שכל מאמציה של מרתה ברומפמן לגמול את בנה בן האחת עשרה ממציצת אצבע עולים בתוהו, היא מתנפלת”