“בשעת הקריאה של עמודי הספר האחרונים צלצל הטלפון בביתי. מצאתי את עצמי קופץ כנשוך נחש (או יותר נכון, במקרה שלי, כעקוץ עקרב...). מזמן לא נבהלתי כל כך למשמע צלצול טלפון תמים, והדבר נזקף לזכותו של הספר. או בעצם לחובתו, אילו הייתי לוקה בלבי עקב כך... בספר הזה אין ולו רצח אחד לרפואה, במרכזו לא עומדת תעלומת פשע מזוויע, אין בו כלל התרחשויות על טבעיות מזרות אימה, ובכל זאת הוא הצליח להפחיד אותי כהוגן. בכך מתבטאת המעלה הגדולה ביותר שלו, לטעמי. עד העמודים האחרונים, בהם מתבהרת התמונה, הוא מצליח ליצור אווירה גותית, מאיימת ועוכרת שלווה, בלי שמתרחש בו שום אירוע מבעית באמת.
קצת קשה לכתוב על הספר הזה בלי לחשוף פרטי עלילה, ולכן אנסה להתנסח בצורה מעומעמת ככל האפשר, לחשוף טפח ולכסות טפחיים. ובכל זאת, על שום חשיפת הטפח הבודד, אשגר אזהרת ספוילר מרומז. הסיפור פשוט: בחורה צעירה נוסעת עם החבר החדש שלה לפגוש את הוריו, תוך כדי כוונה לסיים את הקשר המתפתח ביניהם. הרומן מתאר את הנסיעה להורים, את הפגישה ואת הנסיעה חזרה. זה הכול. בדיעבד, זה הרבה מאוד, שכן העמודים האחרונים, המצמררים, של הספר, מבהירים לנו כי לכל אורכו נלקחנו, בלי שהיינו מודעים לכך, למסע מסויט בנבכי נפשו של אדם שלוקה במחלת נפש חריפה. תרגיל ספרותי מבריק שמצליח להפתיע, למתוח ולהפחיד, בלי שום תיאורים גרפיים מעוררי פלצות, שכה מאפיינים ספרי מתח ואימה רבים. הכול בכוח האווירה הגותית ודרך התעתועים שהסופר מוליך בה שולל את הקורא לאורך כל הספר. "יש רק הבדל אחד בין אדם מטורף לביני. אדם מטורף חושב שהוא שפוי. אני יודע שאני מטורף." הציטוט הזה, הלקוח מפיו של סלבדור דאלי, כנו נאמר על ידי גיבור הספר, והוא משקף יפה את רוח הדברים שעומדים בבסיסו של הרומן, שכן גיבור הספר הוא אדם מבריק, חכם מאוד, חריף שכל וחד מחשבה, שמרבה בהגיגים פילוסופיים חכמים. אה, כן, והוא גם מטורף על כל הראש...
הסופר מצליח לתעתע בקורא באמצעות שלל טריקים, והוא עושה זאת במלאכת מחשבת. למשל, לגיבורה הראשית של הרומן אין שם. תמוה, נכון? הדמות הראשית של הספר מופיעה לכל אורכו ללא שום אזכור של שמה. בעמודים האחרונים נוכל להבין את הסיבה לכך, והיא תורמת להפתעה הגדולה שסוף הספר מזמן לנו.
השם של הרומן, "אני חושבת לגמור עם זה", הוא דוגמה נוספת למלאכת התעתוע המרשימה של הסופר. לכאורה, שם נמוך, וולגרי וצהבהב, לפחות לטעמי. בדיעבד, שם מצוין שמיטיב להמחיש עד כמה הדברים כהווייתם שונים מהאופן המתעתע בו הם נראים על פני השטח. אני חושבת לגמור עם זה? כן, בהחלט, אבל לא עם מערכת היחסים הרומנטית כפי שמשתמע לכאורה מהשם... באנגלית השם של הספר אפילו חזק עוד יותר, כיוון שבאנגלית אין הפרדה בגוף ראשון יחיד בין זכר לנקבה. ושוב, דבריי המעורפלים יתבהרו לכם היטב בסוף הספר.
דוגמה נוספת למלאכת התעתוע של הסופר: בחלק הראשון של הספר, במהלך הנסיעה המשותפת לבית הוריו של הבחור, מרבה הזוג הצעיר בשיחות פילוסופיות ובחילופי הגיגים על נושאים כבדי משקל כגון בדידות, זוגיות, זיכרון ורצון חופשי. לכאורה, מעט תמוה שזוג בראשית דרכו מנהל שיחה פילוסופית כבדה כזו, במהלכה מועלים רעיונות שהם לא לגמרי מקובלים. גם עצם השיחה וגם הרעיונות שמועלים בה מקבלים משמעות מצמררת עם סיום הקריאה. ציטוט קטן שמקבל משמעות מיוחדת עם התבהרות התמונה בסוף הרומן: "מגורים משותפים וחיים משותפים הם בלי ספק קשים הרבה יותר מלהיות לבד. בעצם, חיים בזוגיות נראים בלתי אפשריים כמעט, לא? למצוא אדם אחר לבלות איתו את שארית החיים? להזדקן לצידו ולהשתנות איתו? לראות אותו מדי יום, לתת מענה למצבי הרוח ולצרכים שלו?"
במהלך קריאת הספר מורט העצבים הזה, ובמיוחד בעמודיו האחרונים, מצאתי את עצמי שולף בהיסח הדעת שוב ושוב שוקולדים טעימים ומביאם אל פי ביד לחה (מזיעה קרה). אני חושב לגמור עם זה (לא עם השוקולדים, עם הספרים מורטי העצבים...)”
