“במשך שנים התפתח לו ז'אנר ספרותי ייעודי - ספרות "טיסה". אליו נוהגים לשייך ספרים קלילים, לא מחייבים, לא כבדים, אפשר שאפילו סתמיים. העיקר להעביר את הזמן איכשהו. הגעתי למסקנה שישנם גם "ספרי מילואים" במלחמה. החל מה-7.10.23 בשעה 15 אני במילואים. תחילה לא לקחתי שום ספר, מתוך מחשבה שניכנס מהר ללחימה וקריאה לא תהיה בראש מעייניי בלשון המעטה. אולם לאחר טרטורים כאלה ואחרים – דרום, צפון וחוזר חלילה, ה”

“**** אולי בגלל שאני בן שתי דקות לארבעים, התקופה המהורהרת הזאת שתוקפת גברים, על פי השמועה, וגורמת להם לעזוב את הבית בשביל ברמנית בת עשרים, לקחת שיעורי טיסה או לקנות אופנוע כבד, ובכלל לחשוב מה לעזאזל, ולמה. כן, אולי בגלל זה הספר הזה הצליח לגעת בי בשמונה מאות דרכים שונות. אני בפאניקה על זמן. תמיד הייתי. מודע לזמן שעובר, שאני עושה את מה שאני עושה, שילדים גדלים בו נורא מהר ואנשים מבוגרים מזדקנים”

“ספר מבריק של ג'ניפר איגן, על מציאות חליפית שבה במקום רשת חברתית רגילה יש רשת שמאפשרת העלאת התודעה שלך ושיתוף במרחב הציבורי. מעין "מראה שחורה" פוגשת את ארצות-הברית של הזמן הזה. העלילה מפותלת ומתקדמת במישורי זמן שונים, כאשר אין "מספר כל-יודע" אחד שמארגן את העלילה. להיפך: איגן בחרה עלילה עם הרבה דמויות שמופיעות בזמנים שונים ומסופרת בקולות רבים ובטכניקות שונות (חילופי מיילים, טקסט רגיל, קובץ הנחיות תפ”

“**** בדיוק אתמול צפה בפיד שלי בפייסבוק תמונה מוודסטוק. בתוך הפריים המלבני בשחור לבן מצטופפים כמה מאות בני אדם ברמות שונות של לבוש מרופט, אם בכלל. עם הגב למצלמה, צעירה עירומה בעלת שיער ארוך ומדובלל מנופפת בידיה אל הקהל, שמורכב רובו ככולו מגברים ונשים שגילם אינו עולה על שלושים. התמונה צולמה באוגוסט 1969, לפני ארבעים ושמונה שנים. כשצולמה התמונה, רוב האנשים הנראים בה היו צעירים ממני בהרב”

“במשך שנים התפתח לו ז'אנר ספרותי ייעודי - ספרות "טיסה". אליו נוהגים לשייך ספרים קלילים, לא מחייבים, לא כבדים, אפשר שאפילו סתמיים. העיקר להעביר את הזמן איכשהו. הגעתי למסקנה שישנם גם "ספרי מילואים" במלחמה. החל מה-7.10.23 בשעה 15 אני במילואים. תחילה לא לקחתי שום ספר, מתוך מחשבה שניכנס מהר ללחימה וקריאה לא תהיה בראש מעייניי בלשון המעטה. אולם לאחר טרטורים כאלה ואחרים – דרום, צפון וחוזר חלילה, ה”

“**** אולי בגלל שאני בן שתי דקות לארבעים, התקופה המהורהרת הזאת שתוקפת גברים, על פי השמועה, וגורמת להם לעזוב את הבית בשביל ברמנית בת עשרים, לקחת שיעורי טיסה או לקנות אופנוע כבד, ובכלל לחשוב מה לעזאזל, ולמה. כן, אולי בגלל זה הספר הזה הצליח לגעת בי בשמונה מאות דרכים שונות. אני בפאניקה על זמן. תמיד הייתי. מודע לזמן שעובר, שאני עושה את מה שאני עושה, שילדים גדלים בו נורא מהר ואנשים מבוגרים מזדקנים”

“ספר מבריק של ג'ניפר איגן, על מציאות חליפית שבה במקום רשת חברתית רגילה יש רשת שמאפשרת העלאת התודעה שלך ושיתוף במרחב הציבורי. מעין "מראה שחורה" פוגשת את ארצות-הברית של הזמן הזה. העלילה מפותלת ומתקדמת במישורי זמן שונים, כאשר אין "מספר כל-יודע" אחד שמארגן את העלילה. להיפך: איגן בחרה עלילה עם הרבה דמויות שמופיעות בזמנים שונים ומסופרת בקולות רבים ובטכניקות שונות (חילופי מיילים, טקסט רגיל, קובץ הנחיות תפ”

“**** בדיוק אתמול צפה בפיד שלי בפייסבוק תמונה מוודסטוק. בתוך הפריים המלבני בשחור לבן מצטופפים כמה מאות בני אדם ברמות שונות של לבוש מרופט, אם בכלל. עם הגב למצלמה, צעירה עירומה בעלת שיער ארוך ומדובלל מנופפת בידיה אל הקהל, שמורכב רובו ככולו מגברים ונשים שגילם אינו עולה על שלושים. התמונה צולמה באוגוסט 1969, לפני ארבעים ושמונה שנים. כשצולמה התמונה, רוב האנשים הנראים בה היו צעירים ממני בהרב”