ביקורת ספרותית על שנת הארבה מאת טרי הייז
בזבוז של זמן

---

לבד בתיאטרון המוות, ספרו הפנומנלי הקודם של הייז, פורסם בחו"ל ב-2013 ואט אט זלג לישראל ופורסם באיחור מפלצתי של שנתיים. שוב עברו עשר שנים ובחו"ל פורסם שנת הארבה בנובמבר 2023. לו היו חושבים בידיעות ספרים לפרסמו מיד בישראל, משום העניין בלבד בתיאטרון המוות, מי היה בכלל מתייחס אליו אחרי השבעה באוקטובר? אז חיכו וחיכו, ופרסמו באפריל 2025 כשחלק מחנו של הספר זו איראן המפלצתית, המתגלה עד מהרה ביוני אותה שנה כנמר של נייר, נייר טואלט רך במיוחד לטוסיקים ענוגים. וכך, באחת, ישראל הפכה את הספר לדי לא רלוונטי. האם חוסר רלוונטיות זו היא בעיקרה בעוכרי הספר? הלוואי.

רידלי קיין, לא ה"אזרח", המרגל, הוא מסוג המגה מרגלים, היודעים כל, מין מרגל-מגייוור כזה, כשגם שהוא רצוץ-צמא-עייף-פצוע-מאוים, עדיין באים לו רעיונות אנטיביוטיים, ידע בזרמי ים ושימת לב לבארות המפיקות מי רעל ולא מי שתיה. מה שהיה חינני ברעיונות שומטי הלסת בלבד בתיאטרון המוות, הפך למופע משעמם ואיפשר לקפץ קלות מעל פסקאות דרדלה לא מעטות.

אסון התאומים, באחד עשר בספטמבר 2001, הפך את ארה''ב למדינה פרנואידית. דאעש שקמה הפכה לאיום כמו בן לאדן מהתאומים. ארה''ב כבר לא יכולה היתה לשבת בחיבוק ידיים. עתה זה צבא הטהורים, שהייז לקח כביטוי שהיה נהוג בפקיסטן בעבר ונקרא בערך צבא הטהורים.

רידלי קיין, מרגל של ה-CIA, קצין צוללות בעברו ולוחם בודד בהווה, נשלח למשולש המוות פקיסטן-אפגניסטן-איראן כדי לעלות על זנבם של הטהורים – אנשים שכל הווייתם רצח ומוות בשם האסלאם הרחום ורודף השלום כמובן. כל נשקו של קיין קלצ'ניקוב המכיל GPS וכשהוא מגלה היכן הטהורים, הוא רק צריך לשאול בנימוס מה הם מתכוונים לעשות לחביבתם אמריקה, שם גנרי לארה''ב. כשהוא נתקל בהם, הם מתעניינים בנשק החביב עליו, לא עונים לשאלותיו, הוא איכשהו בורח מהם וחצי ספר מתבזבז על שטויות והמצאות ירודות רק כדי להשאיר ברקע את סוד הפגיעה אותם רוצים הטהורים לפגוע באמריקאים. ברקע תקראו גם על האַמְגּוֹשׁ, רעיון מהנצרות דווקא, שאיכשהו השתרבב למזימה הכל מוסלמית נגד אמריקה. אם החמצתם, לא הפסדתם דבר. מה שכן, קיין מצליח לפגוע דווקא באחד משני המשפיעים העיקריים בטהורים, אבל השני קטלני יותר ומחזיק את החלק השני אחיזה רעועה לגמרי.

אם החלק הראשון עוד החזיק מים, ובמדבריות איראן וחברותיה המאיימות לא פחות חם ויבש רוב השנה, מים הם לא עניין של מה בכך. בחלק השני, האיום הערטילאי כבר חסר שם, אבל מתבטא באחד רוסי מאיים, רומן קזינסקי, הר אדם ירוק עיניים, שעל גבו קעקוע של ארבה, ממנו תצא הרעה כלפי אמריקה. כאן הסיפור כבר מדרדר למחוזות הפנטזיה המוחלטת. כל הרעיונות המקסימים בלבד בתיאטרון המוות התאיידו. במקומם מצא מקומו רעיון מרכזי, עליו לא אומר מילה, רק אציין שקיין חושב שהוא זה שצריך לחזור ולהתייצב מול הרע ולהציל את אמריקה. אז כן, ירו לו ברגל בחלק הראשון והשיקום ארוך. מילא שיקום, אבל פסיכולוג האמור לבדוק את כשירותו הנפשית איכשהו מתנגד לחזרתו למשימה המורכבת כל כך. מה האיום? או, טוב ששאלתם.

הרי אם תקנו את הספר, מן הסתם תקראו עד הסוף את הטלנוטבלה הריגולית הזו ותקוו למתח. אם לא תקנו, לא הפסדתם דבר.

הייז, אוסטרלי במוצאו, נשוי לאמריקאית וגר בפורטוגל לאחר שגר זמן מה בשוויץ והוא בכלל תסריטאי. סתם ציינתי את כל זה רק כדי לציין שכגודל האכזבה נותר רק לתת לו תואר אחר אחרון: סופר של ספר אחד.

אני בהחלט לא מאלה המצפים לרעיונות הדוקים והגיוניים בספרי מתח, בטח לא בספרים מסוגת הריגול. אבל הסה"כ צריך לתת תמונה רחבה, מאוזנת ומענגת. האם קיבלנו מזה בספר הזה? עניתי כבר.

לא קראתם את לבד בתיאטרון המוות? זה הזמן.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על שנת הארבה