“בלתי שבירים - האמנם?
חוות דעתי על "בלתי שבירים" מתייחסת לסיפור עד עמ' 190, שם נטשתי אותו והלכתי לדרכי (אם כי רפרפתי עד הסוף כדי לנסות ולגלות האם אני מפספסת איזו עלייה תלולה, איזו ירידה גדולה - משהו משמעותי - לא נראה כך). והיא מובאת בנקודות:
1. קראתי בעבר את הספר "צבעים נמלטים" מאת ליסה בר ואהבתי אפילו מאוד. על כן כשראיתי שישנו ספר נוסף פרי עטה, גם הוא סביב נושא האמנות, חיי אמנים, קשרים בין אישיים - אז לקחתי, קראתי, רק חלק ממנו, תהיתי למה, השתעממתי, החלטתי שחבל על הזמן (במובן הראשוני שלו) ונטשתי.

2. זהו סיפורה של סופי בלום - אותו היא מספרת בגוף ראשון. סופי - אישה בשנות הארבעים לחייה, סתמית ומשעממת למדיי, שברגע אחד ביום (שהתחיל בהיר וחגיגי והפך כהה) אחד חייהּ כפי שהתנהלו עד אז משתנים: נישואיה לאיש שהיה בן זוגה מאז נעוריהם מתפרקים. בתה האחת המתבגרת - מתבגרת. החברות הצפופה עם שתי חברותיה, השלישייה המפורסמת (והכול כך אמריקאית) עוד מאז ימי התיכון שהייתה המעטפת העוטפת - מתפוררת.
וסופי בורחת מכולם אל התחלה אחרת.

3. אלא שסיפורה של סופי מובא באופן משעמם. כי אין בו הרבה (פוטנציאל דווקא יכול היה להיות, קראתי כמה ספרים מוצלחים מאוד על משברי גיל הארבעים) יש בו סוג של כלום דקיק במעטפת שום דבר.

4. יותר מכך הסיפור כתוב באופן שטחי מאוד, רדוד, סתמי, אין עומק אין נפח. קשקשני וקלישאתי - כל כך קלישאתי.

5. הדמויות - דמויות פלסטיק שטחיות ורדודות (אסתייג - אולי אחרי עמוד 190 הן פתאום תופסות עומק ונפח ומתעצמות - איכשהו לא נראה לי) בכל מובן: הרגשות שלהם, המחשבות שלהם, מה אומרים ומה אוכלים, כמובן איך נראים וכן הלאה.

גם כל המסביב: תיאורי הסביבה והאווירה מאוד קלישאתיים, שטוחים, פלסטיקיים, דקיקים:
6. אז, עד עמ' 180 (וגם בהמשך נראה לי) היינו בנורת' גרוב (עיר אמריקנית קטנה ונידחת), בפריז ובסן-פול-דה-ואנס (עיירה בדרום צרפת) - והכול כל כך קלישאתי, האמריקאי כל כך אמריקאי, הצרפתי כל כך צרפתי, העיירתי כל כך עיירתי, המרצה לאמנות צרפתי כל כך "מרצה לאמנות צרפתי" - בהגזמה שמעוררת תחושה שהחשיבה של המחברת צרה ומצומצמת.

7. ואגב כך גם מטופלים גם נושא האמנות, חיי האמנים, היצירה או מה שסביבה.

8. מעניין ש"צבעים נמלטים" היה כה אחר.

9. כך חוויתי את חציו הראשון של הספר וכך המשכתי והתרשמתי גם מרפרוף קל בין דפיו לסופו, ואולי בכלל פספסתי בגדול. אז הותרתי אותו ב"סיפור חוזר", מעוניינים לבדוק בעצמכם? מי שימהר אולי ימצא אותו ממתין שם.”

“מאוד אהבתי את הספר "צבעים נמלטים" שגם הוא עסק באומנות, בתשוקה, קנאה, נקמה, מערכות יחסים ואהבה, על רקע תקופת טרום ומלחמת העולם השנייה. גם פה תטיילו ברחובות פריז ובאקדמיות לאומנות. ממש חוויה שעושה חשק לטוס לשם.

אז מה יש לנו ב-"בלתי שבירים" הפעם?

סופי בלום נשואה לגייב 25 שנים. הם הכירו בשנה האחרונה בתיכון. שניהם בני 42 ולהם בת משותפת בת 19 שלומדת באקדמיה לאומנות בפריז.

גייב מנתח קרדיולוג בבית חולים, וסופי הייתה בעבר פסלת ואומנית, אך נאלצה לנטוש את מה שהיא הכי אוהבת, עקב מקרה חמור של התעלה הקרפלית. החלום שלה נקבר, ונאלצה להסתפק בניהול מרכז אומנות והצגת עבודות של אומנים מקומיים. היא מצאה במשרה הזו סוג של פרס ניחומים לאחר שקברה את חלומה.

הסיפור מתחיל ביום הולדתה של סופי בלום, ולכבוד האירוע שניהם מתכוננים לצאת למסעדה יוקרתית חדשה עם החברים הקבועים: הזוג סמנטה ואריק והזוג לורן ומאט.

הארוחה עוברת בנועם עד שאריק מעלה נושא לשיחה. אתר אינטרנט בשם "אשלי מדיסון" המשמש בוגדים נשואים, כשהמוטו שלהם "החיים קצרים תנהלו רומן". אריק מבלי לחשוב לעומק ולהשלכות, מציג את הרשימה של הבוגדים והבוגדות שהגיעה אליו במייל, כדי לזהות אולי הם מכירים מישהו מהרשימה... ואופס... הבעל המושלם של סופי מככב ברשימת הבוגדים!!!

למתנה הזו סופי לא ציפתה ביום הולדתה.

תוך כדי שלב הבירורים בבית מול גייב, בתם-אווה מתקשרת בוכייה מפריז, ומספרת לסופי שהחבר שלה בגד בה עם חברתה. אז מה עושים? טסים לפריז לנחם את אווה.

בפריז אווה מגוללת בפני סופי סיפור נוסף קשה לעיכול, שלה עצמה יש סיפור לא פחות קשה, למרות זאת, היא נמנעת מלשתף את אווה במשבר שלה. לאור ההתנהגות של האם אווה מבחינה בין לבין, שמשהו לא תקין ביחסים בין הוריה. כשגייב מחליט שגם הוא טס לפריז לתמוך בבתו, סופי מחליטה לנסוע לריוויירה הצרפתית לנוח, לנקות את הראש, ולהחליט על צעדיה העתידיים.

בריווריה הצרפתית מול הנופים הנהדרים היא מגלה את עצמה מחדש....

האם סופי מפסיקה להיות "הקונכייה" והופכת לפנינה? תקראו!

הספר קליל, זורם, כתוב בגובה העיניים. לאורך הספר הקורא מלווה את סופי בתהליך הריפוי, לרבות החוויות שהיא חוותה בדרך וכיצד התמודדה עם המשבר בנישואיה.

לטעמי, דמויות הרקע המלוות את סופי בסיפור אנמיות ומבליטות את דמותה של סופי. למרות זאת לדעתי היה אפשר מעט לעבותן. לא הסכמתי עם כל התהליך שסופי עשתה כדי להגשים את חלומה, אבל מי אני שאשפוט אותה.

הספר מחולק לחלקים כשבכול חלק מגולל שלב בתהליך "הריפוי" של סופי ולא רק שלה. בתחילתו כל חלק נוספו ציטוטים מאומנים ידועים: מיכאל אנג'לו, מארק שגאל ועוד.

אין ספק שאסור לאזוק את ידי האומנים, כי אחרת מבחינתם הם נחשבים למתים. המשפט הזה מביא אותי לחשוב על עולם האומנות והתרבות, ובמה שקורה אצלנו ובעולם בעידן מגפת הקורונה.

בשורה התחתונה: בכל משבר יש גם התחלה.
כריכה נהדרת- אהבתי!

קריאה נעימה”

“בדיוק בחגיגת יום ההולדת שלה, מוקפת בחברים טובים ולצד בעלה בחצי היובל האחרון, מתנפצת בועת האושר של סופי בלום. היא מרגישה שאינה יכולה לשאת את הבגידה הכפולה. אבל הבת שלה, שנמצאת בפריז לטובת לימודי אומנות, בדיוק מתקשרת אליה ומבקשת עזרה דחופה. שם, בפריז, סופי מנסה להבין את חייה שלה, וגם להיות אמא תומכת לבת שלה.
זה סיפור התבגרות של אישה באמצע החיים, ועד אמצע הספר העמוס בתבניות סיפור מהסוג המוכר, לא הבנתי למה אני ממשיכה לקרוא. הסיפור כתוב נחמד, ודורם, והיסטרי במידה הראויה, אבל אין בו שום חידוש.
ואז, טיפה אחרי האמצע, מתרחש איזה קסם, ומשהו מעניין קורה שם.
רק אז אני מתחילה להבין מה הקשר בין הכריכה לסיפור, ואיך סופי מצליחה להיות קצת פחות קלישאה.
אם בא לכם סיפור נחמד בנופים המקסימים של דרום צרפת, עם מלון בוטיק ואורחים אקסצנטריים במידה הצרפתית הנכונה, לכו על זה ולא תצטערו.
אם לא בא לכם, תוותרו.”

“אחרי ספרה הנהדר, של ליסה בר צבעים נמלטים
הגעתי אל הספר הזה בציפיות על, ונתקלתי בספר די קלישיאתי עמוס תובנות.

ביום הולדתה מגלה סופי בלום כי בעלה הרופא, בגד בה לאורך שנים, הם זוג ותיק עוד מהתיכון, הורים למתבגרת הלומדת אומנות בפריז.
סופי מוכת ההלם מהבגידה גם של חברותיה הקרובות שאחת היתה עם בעלה והשניה ידעה ושתקה, לא מוכנה לסלוח, אורזת ונוסעת אל בתה אווה לפריז.
אווה עצמה נמצאת בקרייסס משל עצמה, החבר שלה בגד בה, היא בו עם המרצה השרמנטי והמאד נשוי שלה,
והשמחה רבה.....

מהון להון, סופי פסלת בעברה נוסעת אל דרום צרפת, אל מלון חלומי בלב הטבע, היא פוגשת זוג אומנים, חופשיה ומשוחררת מעקבות היא חווה את החיים, פוגשת פסלת מוערכת ומוצאת עצמה חוזרת לפסל, חוזרת אל חדוות היצירה ולהביט על החיים מזוית אחרת.
סיפור נחמד, המתובל באומנות, נופים ותובנות.

קליל ונחמד.”