ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 30 ביוני, 2013
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
אולי בגלל שאני בן שתי דקות לארבעים, התקופה המהורהרת הזאת שתוקפת גברים, על פי השמועה, וגורמת להם לעזוב את הבית בשביל ברמנית בת עשרים, לקחת שיעורי טיסה או לקנות אופנוע כבד, ובכלל לחשוב מה לעזאזל, ולמה. כן, אולי בגלל זה הספר הזה הצליח לגעת בי בשמונה מאות דרכים שונות.
אני בפאניקה על זמן. תמיד הייתי. מודע לזמן שעובר, שאני עושה את מה שאני עושה, שילדים גדלים בו נורא מהר ואנשים מבוגרים מזדקנים ממש פתאום, ואני בעצמי מגלה להפתעתי שהזמן, הזמן הבנזונה הזה מגיע גם אליי, או כמו שרומז שמו של הספר, הזמן הוא כנופייה של בריונים, שאסור לוותר להם, אסור לתת להם לנצח, אבל בכל זאת, מתי שהוא, כמה שנתחמק, הם יתפסו אותנו אחרי בית הספר וינקנקו לנו את הצורה.
על הכריכה כתוב "זוכה פרס פוליצר 2011", שזה צריך להספיק בדרך כלל. זוכי הפוליצר שקראתי היו תמיד ספרים טובים (בניגוד, איכשהו, ל"בוקר") - אבל את הספר קניתי, מיה קולפה, דווקא בגלל מה שכתוב על גב העטיפה. סוף סוף משהו אינטיליגנטי ומסקרן, לא בומבסטי ולא מעניק ספויילרים מטונפים בעמידה בחצר.
והתחלתי לקרוא. וישר מההתחלה, דפיקות לב. כל כך מדוייק ולא מתיימר, כל כך טבעי וכן ועצוב עם הומור ופגיעות מרה וקצב נכון. כן, זה בהחלט ספר של פעם בשנתיים-שלוש. ספר נכון. הוא כמו מארג רחב-יריעה בארבעה מימדים, שהרביעי שבהם, הזמן, תופס באופן טבעי את החלק הנרחב והמשמעותי מכולם. בכל אחד מהפרקים המוקד הוא על דמות אחרת מאותו סיפור גדול, סיפור שדואה מעל הספר כמו ציפור גדולה וקצרת רואי, פעם מתקרבת לכאן ופעם לשם, תופסת מישהו בשנות ההתבגרות המביכות והמבולבלות שלו ואז טסה קדימה רק כדי להיווכח, כבדרך אגב, איך, שלושים ארבעים שנים אחר כך, אותה דמות משתנה ומתעצבת במשעולי החיים, נוגעת כאן ונוגעת שם, מפוכחת, ממורמרת או שוכחת מה היתה ואיך הגיעה להיות מה שהיא.
לא פעם ניסיתי לדמיין שכל מה שקורה סביבי הוא הצגה. כמו ב"המופע של טרומן". שכולם שחקנים, מעמידים פנים, רק סביבי. תמיד היה לי קשה כל כך לנטוש את החלום-בהקיץ הזה ולהבין שזה לא כך. שהחיים ממשיכים מסביבי גם בלי שאהיה שם. כאילו ברגע שאני יוצא מהחדר, דמויות המשנה שישנן בו אינן צונחות ארצה כמו בובות בתיאטרון-בובות, ושלא רק בזכותי יש לכולן קיום.
למעשה, כולנו דמויות, בסיפור הגדול הזה של החיים. אצל אלה, אנחנו דמויות ראשיות, חשובות, ואצל אחרים, אנחנו רק נוגעים בשוליים, תפקיד משני שבמשני. אנחנו נכנסים אל הבמה רק כדי לומר משפט אחד ולצאת מיד.
האמת היא שאולי אני לא יודע מה להגיד על הספר הזה, חוץ מזה שהוא עשה לי קשרים בבטן. הוא לא עצוב מדי, או משעשע, או קודר או מפחיד. המחשבות שהוא עורר בי היו חמקמקות כחלומות, ועלה בידי רק לתפוס אותן בקצה זנבן, ולא ממש להחזיק ולרכב עליהן, כמו מחשבות אחרות מספרים אחרים. הן התפתלו וברחו, מותירות בי תחושה עמומה של משהו יקר ערך ששכחתי מהו ואבד עם הזמן.
זה הזמן המהורהר הזה, אולי.
****
58 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אפרתי, אין ספק שהגוף בוגד בגילאים האלה, והמוח אינו יוצא מן הכלל.
לכן אני מעדיף את הברכה עד מאה כעשרים מאשר עד מאה ועשרים, למרות שגם היא בגדר פנטזיה. אנחנו פשוט מפרים את הוראות היצרן (האחריות פגה בגיל 30) ומשלמים על זה.
|
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
עולם, עם ויקי אני לא מתווכחת. אני חושבת שההגדרה "מגיל 85 ומעלה" היא חמקמקה, קצת ספרותית ובוודאי
שלא מדעית. 85 עד מתי? סביב גיל 90 נדמה לי שרוב רובם של האנשים מגלים רמות כאלה או אחרות של שטיון. מגיל 85 ומעלה, כל חודש הוא שווה ערך להרבה שנים בחיי אדם צעיר יותר. כל יום מזמן הפתעות לא נעימות וה"התפתחות" ההפוכה במורד מאיצה עם כל יום שעובר, ממש כמו מכונית שמידרדרת במורד. אני שמחה שקרוביך במצב קוגניטיבי טוב. גם אמי בת 83, אינטליגנטית, חכמה וחדת לשון (גם אצלה יש ירידה, אבל מינורית) אבל אצל בעלה בן 90 וחצי יש ירידה גדולה.
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אפרתי - אני מכיר כמה וכמה אנשים בגילאים האלה, כולל הורי וקרובי משפחה נוספים.
אז אולי ה"סטטיסטיקה" האישית שלי ממוזלת (טפו, טפו), אבל הם צלולים. מהירים פחות משהיו בשיאם, ודאי, אבל צלולים. שאלתי את וויקי מה דעתו, והוא מספר ששיעור השטיון בקרב בני 85 ומעלה הוא בין 20-40 אחוז. כלומר, רובם לא.
|
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
עולם, לצערי לא כולם שמעון פרס. בלי לעשות סטטיסטיקה ואני גם לא גריאטרית, רוב האנשים מעל גיל 85
מתחילים לגלות סימנים של שטיון. לאו דווקא אלצהיימר. רוב האנשים שהוריהם נפטרו יגידו עליהם שהיו צלולים עד הרגע האחרון, גם אם בצלילות הם מתכוונים שההורה יודע מי הם (רוב הזמן). זה כל כך עצוב שזה נורא.
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אנקה - נראה לי שרוב המבוגרים בגילאים האלה צלולים...
|
|
|
אנקה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
עולם נפלא, במקרה הטוב בגילאים האלו אנחנו זוכרים את שמנו ויותר מזה כבר לא חשוב.
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
שיא פריחתנו הוא בין 80-90, שאז אפילו ארבעה רופאים לא יכולים עלינו.
|
|
|
אנקה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אפרתי, למה להעכיר שמחות, למה ? לא דיברתי על אפשרויות התעסוקה, התכוונתי אך ורק להרגשה כללית
ויכולות אישיות וכו' וכו' כיאה לאופטימיסטית מושבעת כמוני.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
זה בהנחה שזה באמת ברווז.
|
|
|
dushka
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אני חושבת שאני מעדיפה ברוז חמוץ מתוק על אושר-
קל יותר לעמוד על מרכיביו אפילו אם הם כוללים מונוסודיום גלוטומט. הבן הבכור שלי הוא קטלוג מהלך ועל הצוואר יש לו
I ♥ Arak במקום מאוד בולט וכואב, זה מספק לו מדי פעם עראק חינם. |
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
מזל טוב אם לא פיספסתי את ה - 2 דקות ל - 40
ואם אתה חי כפי שאתה כותב ביקורות החיים שלך דבש:) רק טוב
(באופן סימבולי לחלוטין אני הלייק ה- 41 ). |
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אנקה, יקרה, את אופטימית מאוד... נכון שהאימרה: "חמישים הוא ארבעים החדש" היא מוחקת קמטים טבעית,
בכל אופן העולם שייך לצעירים. ויעידו על כך אנשים בני חמישים פלוס עם רזומה מפואר ורקורד עשיר שביקשו להתקבל לעבודה התואמת את כישוריהם. אז נכון, יש עדיין תחומים שבהם אתה יכול לעבוד ללא הפסקה כמו בתחומים אומנותיים, אבל לא בכל תחום.
|
|
|
אנקה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אלון, אני מוחה בכל תוקף ! שיא פריחתנו היא 50+
ונראה ליש ששיא פריחתכם הוא 60+ אז יש לך למה לצפות ;)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
המקורות הזרים אותם חקרתי באיומים שוללים משבר גיל ה-40 לנשים.
ויותר מכך - מסתבר שגיל 40 לנשים הוא שיא פריחתן. אבל היי, אני לא מומחה, אני רק בן 40 עם מחשבות. ודושקה: מה את אומרת? נשר מכונף על הגב? אולי פיה על הכתב. או אולי אות סינית שמשמעותה "אושר" אבל למעשה משמעותה "ברווז חמוץ מתוק"?
|
|
|
מיכל
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אלון, בתור מישהי שהיא שתי דקות (טוב נו, 7 חודשים) אחרי 40, הוא לא שונה בהרבה מ-39. אבל תנסה ותראה.
|
|
|
dushka
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
קעקוע?
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אה, אולי, שין שין. אבל יש נשים שנשבעו לי שגם להן יש את הצמרמורת של הפיפי.
|
|
|
שין שין
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אגב אלון, גם נשים עוברות את זה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
איכשהו, עם המשפחהשלי, שחצי מהם חזרו בתשובה, נראה לי שהאפשרות הזאת לא עומדת על הפרק
אבל גם האופציות האחרות לא ממש רלוונטיות עבורי. מה לעזאזל אני עושה עכשיו? אסור לי להגיע לגיל 60 בלי מרד של ה-40. זה המינימום שאני חייב לעצמי.
|
|
|
dushka
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
מעניין, אני שומעת עליו המלצות מכל כיוון בימים האחרונים.
ולא חייבים ברמנית ואופנוע. אבא שלי חזר בתשובה כשהיה בגילך.
|
|
|
קורא כמעט הכול
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ואו איזה ביקורת,
אתה לא מותיר ברירה, נסוף
|
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
לקראתי/קורא/אקרא:
רוב הלייקים שאני נותנת פה באתר הם על ספרים שלא קראתי.
כמו שאני מבינה את זה - את ה"אהבתי" אני נותנת על איכות הביקורת ולא על איכות הספר. אבל זו אני. לא מחייב. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
תודה לכל מי ש.
וספציפית -
קראתי/קורא/אקרא - את מועדון האידיוטים קראתי (קורא אקרא) אבל אני לא זוכר ממנו הרבה. מה שאהבתי כאן בספר הוא שאנחנו לא ממש עוקבים אחרי הדמויות, אלא פוגשים בהן בקונטקסטים שונים שכל אחד מהם מאיר משהו אחר על החיים בכלל, לאו דווקא על דמות כזו או אחרת. נתי - אי אפשר להכריח. לי זה היה נכון. למישהו אחר, אני לא יודע, גם אם הוא בן ארבעים. אנקה - תודה. אני לא מכיר את הסופרת ולא ספרים אחרים שלה. הספר הזה אינטיליגנטי, ועוד יותר מזה - פגשתי אותו כנראה במקום נכון בחיים שלי כרגע. ולא, אני לא עוזב את הבית. גם אין שום ברמנית בת 20 באופק, ומאופנועים אני פוחד. ומירב - תודה, וכן - דמויות משנה זה נושא שתמיד סיקרן אותי. |
|
|
מירב
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
מרגש ומסקרן.
אבחנה יפה על הנטייה שלנו לחשוב שאנחנו העיקר בחיים ושהאחרים הם רק דמויות משנה למעננו.
|
|
|
אנקה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אז אתה לא מתכנן לעזוב את הבית ???
קראתי שני ספרים של ג'ניפר איגן : הצריח ותסתכלו עליי, היא כותבת טוב ומעניין אבל היא סופרת בינונית למדי אם לשפוט לפי הספרים האלו. אולי היא השתפרה עם הזמן :)
אתה לעומת זאת כותב שפיץ ! |
|
|
נתי ק.
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אחת הביקורות הכי טובות שלך עד כה!
נכנס לרשימת הקריאה. אולי אגרום גם לבן זוג שחגג 40 לפני כמה חודשים לקרוא (משימה קשה לצערי:-()
|
|
|
קראתי-קורא-אקרא (תומר)
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת יפהפיה.
רק לאחרונה התחלתי להרשות לעצמי ללחוץ על ה'אהבת' על ספרים שעוד לא קראתי, אז הנה קיבלת עוד לייק ממני. הזכרת לי שני דברים- 1. בחלק של התפקיד והדמות שלנו בחיים הזכרת לי את סוף הדרך של ג'ון בארת' שמעלה הרהורים עצמיים דומים. 2. במועדון האידיוטים של ג'ונתן קו יש סיפור התבגרות מקסים שנמשך בספר אחר שלו שלא תורגם לעברית וטרם יצא לי לקרוא, The closed circle. בספר העוקב הוא חוזר לדמויות לאחר 20 שנה כמדומני. אמור להיות מעניין.
|
|
|
חמדת
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
כל מילה בסלע ..
|
|
|
גלית
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת נחרצת ובועטת!
נכנס לרשימה ,למרות שאני אחרי 40...(במחשבה שניה דווקא בגלל זה..)
|
58 הקוראים שאהבו את הביקורת
