כבר למעלה מחודשיים שלא עלה בידי לקרוא מעבר לעשרה עמודים. ספר אחרי ספר נשלף מהספרייה שלי ואפס. כלום. סופו של דבר, הוצאתי מפי הודאה חד משמעית שהרצפה לא בדיוק עקומה כפי שחשבתי והטלתי את האשמה בי.

בכל אופן מי שהציל את מצבי בסוף היה לא אחר מהיועץ הקולגי פאבל איונוביץ צ'יצ'יקוב של גוגול. כן,כן, מן הסתם דווקא הוא.
בשנת 1844 כתב גוגול פארסה עבת כרס, אבסורדית מרתקת ומופלאה בשם "נפשות מתות", וקנה את

זה ספר שקטונתי מלכתוב עליו משהו מהותי. לעזאזל, עשרות אם לא מאות ספרים נכתבו כניתוח של הספר הזה ושל המחבר שלו. ובכל זאת, אני הקטן אנסה להגיד למה נהניתי מאוד מהקריאה בספר הזה (ובתרגום הזה) ומה המחשבות שלי עליו.

אז ככה, קודם כל "אליס" זו יצירה מרהיבה בביזאריות הפסיכדלית שלה. זה האב טיפוס לבערך כל יצירות הילדים האקסצנטריות מאז ועד היום. לא היה "בובספוג" בלי "אליס".
ועדיין, למרות שעברו 150 שנים, של יצ

מאז שקראתי את "דון קישוט" התקבלה בלבי החלטה לנסות לקרוא ספר קלאסיקה -מכונן אחד במקביל לספרים אחרים בשוטף .הגעתי למסקנה שאם כל החסרונות של הקלאסיקות הללו : קצב עלילה אטי, תיאורים שמשתרעים לפעמיים על עמודים שלמים, הכנסת דברי פילוסופיה חברתית שהיו נכונים לזמנן הם ,ועוד הרבה מהדברים הללו . עם כל החסרונות האלה-יש בספרים הללו מן ניצוץ גאוני שהוא אחד ויחיד לספר ושאי אפשר לשחזרו פעמיים .ומכאן בא הרצון ל

בטיול עם בתי ללונדון, החלטנו להגיע גם לאוקספורד, עירם של אליס, הארי פוטר והמפקח מורס. אה...ויש שם גם איזושהי אוניברסיטה. הקציתי לאוקספורד יום אחד שהיה אמור לספק טעימה מאתרי הארי פוטר וכמה סיורים בעיר - טעות חמורה !!! זו עיר שיש לה הרבה מה להציע לאוהבי טיולים רגליים, שיט, ארכיטקטורה וכו'. קבענו לצאת לשיט על נהר האייזיס (תמזה) ביחד עם צ'רלס לווטווידג' דודג'סון, הכומר רובינזון דאקוורת ושלוש בנות משפח

פלאנרי אוקונור הביאה לי אותה בפנים, בפעם השנייה. הסופרת הדרומית החולה והתמהונית, שחייתה לבדה בחווה בג'ורג'יה, מוקפת בטווסים ובקטנוניות אנושית כפרית מהסוג האכזרי, הגזעני, הבור הישן והטוב, עשתה זאת שוב! אסופה כזאת מופרעת, גאונית, מדוייקת, אפלה ומזעזעת של סיפורים לא קראתי כבר מזמן.

גיבוריה הכפריים של אוקונור ברובם אנשים קטנים. אנשים קטנים וחסרי שמץ של מודעות עצמית. הם יהירים ולא מסוגלים לראות את

כמו הכובען המטורף, הזמן מטריד אותי. הנה הוא חלף ביעף ומתקרב לו גיל שלושים. כל כך הרבה מטרות הצבתי לעצמי, והאמת שלא מעט מהן השגתי. תחושת סיפוק עצמי? כן, אבל גם איזו בעתה עצורה בחזה, שגְּדלה אקספוננציאלית, על המכלול בשלל תחומים שכבר לא אספיק להיחשף אליו. אחד מהם הוא הספרות, ואליס בארץ הפלאות, אליו נחשפתי כעת לראשונה.

לואיס קרול היה פרופסור למתימטיקה ולוגיקה באוניברסיטת אוקספורד, וכפועל יוצא מכך,

אולי פעם מישהו באחת ההוצאות לאור יעשה איתנו חסד, עם האנשים שמעדיפים לקרוא בעברית, ויפנה אל מתרגם או מתרגמת ויבקש שיתרגמו את הספר הזה מחדש. אני גם מקווה שכשזה יקרה הוא לא יניח מיד שכיוון שמדובר בפוקנר כדאי לפנות לאיזה מתרגם לא צעיר, אחד שהשפה הגבוהה היא שפת היומיום שלו ושל האנשים שהוא מכיר ושלא מתמצא היטב בשפה רזה או נמוכה. אין לי מושג איך זה התנהל בפעם הקודמת, כשהספר הזה תורגם לעברית, אבל יכול מא

קסם.
יש מעט ספרים שיש בהם קסם אמיתי.
מעט מידי ספרים שיכולים לצרוב אבקת קסם לתוכך שאתה ילד.

אני מכיר כמה כאלה, ואולי כמה חמקו ממני שהייתי ילד, אבל למזלי מצאתי מספיק מהם, או הם מצאו אותי, ואז הם שינו משהו, בי.
שינוי קטן כזה, כמו איזה משק כנפי פרפר בגיל 12 שהופכות להוריקן של מהות בגיל 40+.
השינוי הזה מסיר מסנן ממש דק מעל העיניים, ממש ממש דק, אבל משמעותי, ואז לאט לאט אתה רואה, חושב ומאמין יותר

נפשות מתות הוא ספר אהבה לרוסיה ועם זאת ביקורת נוקבת על האצולה הכפרית.

צ'יצ'יקוב עובר במחוזות הכפריים, בין האחוזות, כדי לקנות אכן את הפועלים שמתו, לא סתם, הוא כנראה רוצה להרוויח משהו מזה.

כשהייתי ילדה שגרה בשיכון רגיל, הייתי בטוחה שבבתים צמודי הקרקע, שאז נקראו וילות, גרים אנשים נפלאים ויפים, אצילים וגדולים מהחיים. הייתי צריכה להתבגר כדי להבין שזה ממש לא כך. בימיו של גוגול, בתחילת המאה ה-19 י