ביקורת ספרותית על בשוכבי גוועת מאת ויליאם פוקנר
ספר מעולה

---

אולי פעם מישהו באחת ההוצאות לאור יעשה איתנו חסד, עם האנשים שמעדיפים לקרוא בעברית, ויפנה אל מתרגם או מתרגמת ויבקש שיתרגמו את הספר הזה מחדש. אני גם מקווה שכשזה יקרה הוא לא יניח מיד שכיוון שמדובר בפוקנר כדאי לפנות לאיזה מתרגם לא צעיר, אחד שהשפה הגבוהה היא שפת היומיום שלו ושל האנשים שהוא מכיר ושלא מתמצא היטב בשפה רזה או נמוכה. אין לי מושג איך זה התנהל בפעם הקודמת, כשהספר הזה תורגם לעברית, אבל יכול מאד להיות שככה זה קרה. כיוונו גבוה מידי.

כשמתרגמים ספר מהסוג הזה, ספר שיש בו מספר רב של מספרים, חלקם כאלה שהעולם החברתי והתרבותי שלהם מורכב מכמה משפחות של חקלאים עניים בדרום ארצות הברית, ומיעוטם כולל אנשים משכילים יותר, עירוניים, השפה היא כלי ופוקנר משתמש בו. השיבושים שלה, התמהיל של ההשפעות הדתיות והרזון הכמעט אנורקסי יחד עם העגה של בני המיסיסיפי, אין ספק שלא פשוט לתרגם את זה ועוד ככה שזה ישמע כמו שפה שמישהו אשכרה מדבר בה.

היה לי פעם חבר טוב שעבד ב IBM בקבוצה של מחקר ופיתוח. כשהוא התחיל לחפש עבודה אחרת, תהיתי. זו עבודה די נחשקת בעיני אנשים שמתעסקים בפיתוח והשכר היה מצויין. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שנמאס לו לעשות דברים שאת רובם המכריע בסופו של דבר זורקים לפח ושהוא מוכן לוותר על כל הטוב הזה כדי לעשות משהו שמישהו ישתמש בו, גם אם זה לא יהיה מאד מוצלח.

יכול להיות שזה מה שקרה עם התרגום של הספר הזה.

אבל זה באמת רק התרגום. החלק הנהדר הוא הסיפור, מסע רצוף תלאות שעוברת משפחה אחת, האב, חמשת הילדים והאם ששוכבת בארון הקבורה שלה, בדרך מהחווה בה הם חיים אל ג'פרסון, העיר בה נולדה האם ובה היא רצתה להיקבר.

גם עכשיו, כשאני מנסה להתמקד כדי לספר על מה זה, נשפך על הפנים שלי חיוך. זה לא פשוט לספר כי יש פה באמת כל כך הרבה עומק, בעיסוק בכמה אנשים פשוטים שאיכשהו עוברת דרכם המורכבות שיש בחיים כאלה, דלים, מחוברים לאדמה, מזיעים כדי לזכות בארוחה בסוף היום, הם והפרדות והסוסים, ויחד עם זה שומרים על סודותיהם, איש וילד ואישה, כל אחד וסודותיו, ואוהבים או שונאים או אוהבים ושונאים, אבל הכל נעשה בלי להכביר מילים, בפשטות, בקשיחות, בגאווה. כל כך הרבה דלות וכל כך הרבה גאווה.

אם לבחור סצנה אחת כדי להראות קמצוץ מהספר הזה, לאו דווקא הטובה או המעניינת שבהן, ממש לא, זאת תהיה אדי בונדרן ששוכבת במיטה, גוועת, מקשיבה לקולות הניסור כשהבן הבכור שלה מכין בהקפדה ובתשומת לב את ארון הקבורה שלה והיא ממתינה לו, שיסיים.

זה סיפור שלוקח את הלב שלך למקומות שאף פעם לא היה בהם. הוא פשוט נפלא.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על בשוכבי גוועת