כשלוקחים את הספר ליד ומתחילים לקרוא, כמה וכמה דברים ניכרים מיד לעין:

1. גודל הגופן המוגזם, כאילו לנפח את הספר בעוד כמה עמודים
2. צורת הכתיבה הבאה לתאר משהו שאנחנו בעצם צופים בו, לא קוראים
3. על הכריכה הקדמית כתוב "מצחיק עד דמעות" וכמובן שצריך להוציא אל מחוץ לחוק את הדבר הזה "מצחיק עד דמעות". זה לשניה לא היה מצחיק.

ואז, אתם חושבים שהכל טוב, מעניין ונעים לקריאה. לא, לא ממש. הניסיון המוגזם לה

****




ילדים, תתרחקו מכאן. אין כאן שום דבר בשבילכם. תחזרו לשחק בהארי פוטר שלכם, לנופף במטות קסמים ולחלום על מלחמה באדון אופל כזה או אחר שזומם להשתלט על העולם, או משהו. יש לכם צעצועים משלכם, בלי סוף. משחקי רעב, ערפדים וקוסמים, גיבורים-ילדים שמוצאים שער כלשהו לעולם אחר במעמקי איזה ארון ואת כוחם שלהם לעשות קסמים. הגיבורים שלכם מבולבלים, אבל הם יתגברו, הם יבינו שמה שחשוב זו האמת שלהם, או חברות-

#
אחד היתרונות של קריאה בספרים אלקטרונים, הוא שאתה יודע בכל זמן נתון איזה אחוז מהספר קראת. נדיר שאבדוק בספר מודפס, אם אני לא משתעממת, כמה עמודים נשארו לי. אני יכולה לדעת אם זה חצי או שליש אם המספרים פשוטים. נגיד 200 עמודים מ 400 זה חצי, 200 עמודים מ 600 זה שליש (אני יודעת שאתם מתפעלים כמוני מידיעת החשבון שהפגנתי) אם המספרים לא פשוטים, אני כבר צריכה מחשבון וכנראה אוותר על הידיעה. בספר אלקטרוני הנת

אבירי הפלדה והאש

ספר היסטוריה טוב, הוא כזה המצליח לפענח את רגע המפנה, שאחריו האנושות שינתה את פניה. מהו אותו רגע חמקמק, שקשה במדויק להצביע עליו, ומהם הגורמים הבונים אתו, האם אלה, קונפליקטים מדיניים הנדחסים כאדי בנזין באוויר, אותם עלול להדליק זיק אחד. האם אנחנו יכולים להעניק פנים אנושיות לרגע הזה ולתהליכים שהוליכו אליו, חלקם סמויים מהעין שהגיחו בהפתעה?

תמונה אחת טובה של כריכת ספר כמו זאת בשו

בגיל 20 התמיינתי לתפקיד מסווג בחברה בטחונית.
היה עליי לעבור תהליך המורכב מתחקיר בטחוני, שאלון באורך הגלות ומבחן אמינות.
את השאלון, 24 עמודים המבקשים פרטים של אלו הקרובים אליי, היה עליי להחזיר תוך כשבוע.
את מבחן האמינות שערך כשעה וחצי עברתי בחדר שקט, נטול הסחות דעת ואור לבן בוהק.
השאלה הראשונה במבחני אמינות היא שאלה כללית שמטרתה להבין מהי מהירות התגובה שלך וכמה זמן יש להקצות למענה כל שאלה.
שאל

בוקר טוב לכולם חוץ מג'ורג' ר.ר. מרטין, נגיע לזה תכף; זה יום ראשון דוחה באופן טיפוסי ואני כועסת מספיק בשביל ביקורת על "הקוסמים".

"הקוסמים" הוא ספר פנטזיה מאת לב גרוסמן, ולצד היותו ספר עצמאי הוא גם מחווה, או ביקורת, איך שתרצו להסתכל על זה, על ז'אנר מסוים בספרות פנטסטית: ספרי מעבר, שבהם הגיבורים הם תושבי העולם שלנו, אבל עוברים במהלך הספר אל עולם אחר, קסום, מסובך, לפעמים בהתפוררות או תחת שליטה של כ

#
חנון בן 17 עם קשיים חברתיים, עצוב ובודד, מגיע באופן כאילו אקראי למבחן למכללה פרטית לא מוכרת ל... קסמים. ומתחיל ללמוד שם כל מיני דברים חדשים ומעניינים שהוא לא חלם שהם קיימים. יש לו שני חברים – בחור ובחורה ו... רגע לא קראנו כבר את הספר הזה? אמנם ההוא היה יותר צעיר, עם צלקת על המצח ונסיבות משפחתיות עצובות, אבל.

כן, קראנו. אבל לא בדיוק. גרוסמן אינו מסתיר את ההקשרים שהקורא מגלה – להפך – הוא מצהיר

זמן מה אחרי מותו, קראתי באחד העיתונים שעמוס עוז הודה, שנים רבות לאחר שכתב את 'מיכאל שלי', שכגבר היום לא היה מעז לכתוב ספר כזה, שהגיבורה שלו היא אישה (או שמא שנכתב בגוף ראשון של אישה). ואיפשהו האמירה הזו מתחברת למערכת שלמה של נורמות שהתפשטו מזמן בעולם התרבות. אני מתכוון לעליית קרנן של ה"אותנטיות", שהביאה עימה גל של ספרות וידויית ושירה וידויית, ושל הסובייקטיביות של החוויה האנושית. מהסובייקטיביות הזא

#
כולנו רוצים לגדל את ילדינו שיהפכו למודל משופר שלנו, הוריהם. כי כולם רוצים ילדים שיהיו יותר משכילם מהם, יותר חכמים, ירויחו יותר כסף ויגדלו משפחה יותר מוצלחת משלהם. יותר, אבל גם שיחשבו כמונו, שיגשימו את משאלותינו, ובעיקר שיצליחו בחיים ויהיו מאושרים. זה מה שהיינו רוצים שייחרט על המצבה שלנו "פה נטמן אדם שגידל ילדים מאושרים".
אני בטוחה שלסטר חושב שנושא ספרו הוא לגדל ילד שלעולם לא יגיע לבגרות. שצריך