ביקורת ספרותית על שטום מאת ג'ם לסטר
ספר בסדר

---

#
כולנו רוצים לגדל את ילדינו שיהפכו למודל משופר שלנו, הוריהם. כי כולם רוצים ילדים שיהיו יותר משכילם מהם, יותר חכמים, ירויחו יותר כסף ויגדלו משפחה יותר מוצלחת משלהם. יותר, אבל גם שיחשבו כמונו, שיגשימו את משאלותינו, ובעיקר שיצליחו בחיים ויהיו מאושרים. זה מה שהיינו רוצים שייחרט על המצבה שלנו "פה נטמן אדם שגידל ילדים מאושרים".
אני בטוחה שלסטר חושב שנושא ספרו הוא לגדל ילד שלעולם לא יגיע לבגרות. שצריך לטפל בו תמידית, להשגיח עליו בכל רגע שהוא ער, לא חשוב איזה שעה מראה השעון. אין ספק שהוא חושב שעיקרו של הספר הוא אהבת אב לילדו ונכונות להקריב עבורו את עצמיותו. זה מה שכתוב, אבל לסטר כתב ספר על ג'ם לסטר. הוא רוצה שילטפו אותו. הוא רוצה שיאהבו אותו. הוא רוצה שיאמרו לו "כל הכבוד על המסירות. אתה אחד בדורך!"

אבל אותי הוא עיצבן.

לסטר – שבסוף הספר מוסיף מכתב בשם "למה כתבתי את שטום?" לקוראיו, נראה לי מחפש הצדקות וטפיחות על השכם לבחירה שבחר – להפסיק להיות אדם ולהיות רק אבא. הבחירה הזו כל כך מוחלטת, השחור כל כך שחור והלבן כל כך לבן, שהתחשק לי לנער אותו ולהגיד לו "אתה לא צריך להפוך לאוטיסט בעצמך כדי לטפל יפה בילד שלך. יש עוד דברים בחיים ועוד אנשים לאהוב ולהתחשב". כי לסטר משעבד את חייו – ואת חיי הסובבים אותו – להקרבה מלאת ההוד של חיי כולם על מזבח גידול בנו. על המזבח הזה הוא מקריב את כל האנשים הקרובים לו, ואני הרגשתי שהוא מדבר אלינו, הקוראים, מעל לראש סיפורו ואומר "ראיתם את האמא? איזו חסרת מצפון שמעיפה את בעלה האב המסור ואת בנה האוטיסט כדי לקבל קצת חופש מהם" וגם "ראיתם איזה מין אב הוא הסב של בני? כזה אגואיסט שלא תומך בבן שלו, למרות שהבן הזה הוא כזה אב מסור..."

הספר מתחיל טוב מאד. הכתיבה טובה, כנה ועם הומור, הוא עוסק בנושא חשוב, והודיתי לו על הניסיון למחוק את האמונה העממית שכל אוטיסט הוא בעל כישרון עילאי כלשהו, אמונה שאפילו חלק מאלה הפוגשים באוטיסטים על בסיס טיפולי שוגים בה. אבל ג'ונה שבספר הוא אולי אוטיסט אבל בטוח שהוא מעוכב התפתחות ברמה קשה. התנהלותו מתאימה לגילאי 9 חודשים עד שנתיים (הוא בן 11 בסיפור). מהר מאד בן, האב, גולש לגישה הכוללת הסברים מפותלים על הסיבות לכשלונותיו, לחולשותיו, לשתיינותו, עד שאת אהדתי הוא איבד. גם הסיפור על הסב בשואה נראה לא קשור ומודבק באופן מלאכותי כדי לזכות בעוד נקודות אהדה

בצד הזכות – יש בו חלקים יפים, כתיבה כנה ואמינה. הנושא, כמו שאומרים, "חשוב".
בצד החובה – הוא מלא רחמים עצמיים, הצדקות, מרוכז בעצמו וטרחני לעייפה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על שטום