את <mark>ג'יימס בולדווין</mark> סופר אמריקני שחור שחי במאה שעברה 1924-1987 לא הכרתי עד כה. בשנה האחרונה תורגמו שלושה מספריו, לא דבר שבשגרה לגבי סופרים בכלל ובפרט לגבי סופר די אלמוני בארצנו. יש אומרים שהוא מגדולי הסופרים האמריקנים, אז יצאתי לבדוק אם יש דברים בגו.

סיפורים קצרים הם דרך טובה להכיר סופר שאני לא מכיר וכך אני נוהג בדרך כלל, אז לקחתי לידי את "הולכים לפגוש את האיש" קובץ סיפורים ששמו לקוח מהסיפור האח

הולכים לפגוש את האיש
<mark>ג'יימס בולדווין</mark>
בספר זה סיפורים קצרים בהם מתמודדים הגיבורים עם היותם שחורים באמריקה. הם סובלים מגילויי גזענות, אפליה ומנסים למצוא את מקומם בחברה. חלק מהסיפורים מתרחשים באווירה כפרית חלק בעיר.
בשני הסיפורים הראשונים מתוארים חייו של ילד תמים.
בהמשך הספר יש גבר צעיר שמתמודד עם קשיים כלכליים וקושי להסתדר בחברה השמרנית הקשה והגזענית. באחד הסיפורים הגבר מלא בזעם,תסכול וכעס על מ

דיוויד הוא צעיר אמריקאי החי בצרפת, אליה הגיע לאחר שברח ממולדתו. תקרית שחווה בשנות העשרה לחייו טלטלה את עולמו בקשר לזהותו המינית. נע ונד מחפש את עצמו הוא מחליט לברוח לצרפת, ארץ האפשרויות המיניות הבלתי מוגבלות לכאורה. הזמנים הם שלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, ההומוסקסואליות באמריקה נחשבה לפשע וחיילים אמריקאים הומוסקסואלים מועמדים לדין ומגורשים מהצבא. בפריז הוא מכיר את חברתו, הלה, מציע לה נישואין ו

התמונה שעל הכריכה הקדמית מייצגת נאמנה את נושא הספר. נערה שחורה עם עיניים ירוקות, עדוייה במסיכה. מבט הקורא על התמונה משתהה עד שפשרה מתחוור: המסיכה אינה לבנה או שחורה כמצופה, אלא טפט בעל רקע תכול עם תמונות של פרחים יפים וצבעוניים, מין מארג חיים מלא, שנחתך על ידי תווי הפנים השחורים של לובשת המסכה.
וזהו אולי נושא הספר. אין כאן עוול שנעשה לאישה שחורה על ידי לבן או לבנים, ואין כאן עימות בינגזעי, אלא ת

Giovanni's Room
"החדר של ג'ובאני", 1956, היה לרומן השני של <mark>ג'יימס בולדווין</mark> ומספר את סיפור התאקלמותו של דיוויד בפריז לאחר שהלה החברה שלו נפרדה ממנו בספרד ותגיע בעתיד לפגוש אותו בפריז. בפריז דיוויד מגיע לחדר של ג'ובני- הוא פוגש ברמן חתיך במועדון גייז ומצטרף עליו. על הדרך הוא יפגוש את ז'אק האמריקאי העשיר חובב האלכוהול ובחורים מזדמנים ואת גיום- המנהל החרמן של הגיי בר.
דיוויד מספר את סיפורו בגוף ראש

את רוצה לראות איך גבר משקר לעצמו כל כך טוב, עד שהוא מצליח להרוס את עצמו ואת כל מי שאוהב אותו?

החדר של ג'ובאני – <mark>ג'יימס בולדווין</mark>

בלבול זה לוקסוס שרק צעירים יכולים להנות ממנו. ואתה כבר לא כזה צעיר יותר.

עלילה:
גבר אמריקאי מנהל רומן עם מלצר איטלקי, בפריז של שנות ה-50, בזמן שהוא ממתין לארוסתו שתחזור מספרד.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות, פחות רקע, בקושי עלילה

**וייב:

זמן מה אחרי מותו, קראתי באחד העיתונים שעמוס עוז הודה, שנים רבות לאחר שכתב את 'מיכאל שלי', שכגבר היום לא היה מעז לכתוב ספר כזה, שהגיבורה שלו היא אישה (או שמא שנכתב בגוף ראשון של אישה). ואיפשהו האמירה הזו מתחברת למערכת שלמה של נורמות שהתפשטו מזמן בעולם התרבות. אני מתכוון לעליית קרנן של ה"אותנטיות", שהביאה עימה גל של ספרות וידויית ושירה וידויית, ושל הסובייקטיביות של החוויה האנושית. מהסובייקטיביות הזא

עוד תרגום לעברית של <mark>ג'יימס בולדווין</mark> ומעולה שכך. ספר שהיריעה שלו מקיפה את ההתבגרות בתוך קהילה אפרו-אמריקאית דתית, את האימה (אין דרך אחרת לומר זאת) של להיות אדם שחור בדרום ארה"ב של שנות העשרים והשלושים, את ההווי של נשים וגברים שחורים צעירים בשנות החמישים והשישים שמצויים בסביבה לבנה ומקבלת (לעיתים רק 'מקבלת') בניו-יורק ובפריז ועוד. זאת אסופה נהדרת, עוצמתית וחשובה שיכולה ללמד איך אפשר לכתוב זהות אך לא

כשספר בעיני מצוין (ואני משתדל להגיע רק לסופים של ספרים מצויים) אני קורא את סוף הספר פעמיים. בדרך כלל מדובר על ארבעים עד חמישים העמודים האחרונים בספר. לרוב אני חושש שאיבדתי משהו חשוב בדרך אז אני קורא היטב שנית ומאד משתדל שבפעם השנייה הקריאה תהיה בצורה מדודה. לרוב אני משאיר את קריאת סוף הספר עד השעות הכי נכונות מבחינתי. רק שהזמן הוא נכון עבורי. או שאני אחרי כתיבה ארוכה או שסתם הצליל הפנימי שלי שליו