ביקורת ספרותית על אנונימיות מובטחת מאת גריר הנדריקס
ספר בסדר

---

בגיל 20 התמיינתי לתפקיד מסווג בחברה בטחונית.
היה עליי לעבור תהליך המורכב מתחקיר בטחוני, שאלון באורך הגלות ומבחן אמינות.
את השאלון, 24 עמודים המבקשים פרטים של אלו הקרובים אליי, היה עליי להחזיר תוך כשבוע.
את מבחן האמינות שערך כשעה וחצי עברתי בחדר שקט, נטול הסחות דעת ואור לבן בוהק.
השאלה הראשונה במבחני אמינות היא שאלה כללית שמטרתה להבין מהי מהירות התגובה שלך וכמה זמן יש להקצות למענה כל שאלה.
שאלה אחרי שאלה המחשב מוריד ממך את שכבות ההגנה-
"האם אי פעם הימרת?" האם אי פעם שתית עד לכדי איבוד הכרה?" "האם אי פעם גנבת רכוש?"
שאלות קלות למענה לכאורה.
על כולן השבתי בשלילה.
ואז, כאח גדול, כמשגיח, שואל אותי המחשב- "את בטוחה? לא ייתכן שאת ילדה כזו טובה. כולם נהנים קצת בחיים".
מצאתי את עצמי תוהה, האם יכול להיות שהמחשב יודע משהו שאני לא? שאני אכן משקרת?
הרי באחד הימים סיימתי מאוחר במשרד, לא היה לי כוח לעצור בדרך לקנות חלב לקפה של הבוקר אז לקחתי חצי קרטון מהמקרר. האם זו גניבה?
התחקיר הבטחוני ארך כשמונה שעות, קצין בטחון קשוח מספיק כדי שתביני שאין לך סיכוי לשקר לו ונעים מספיק כדי שתרצי לא לשקר לו.
ואז זה הכה בי. יותר קל לייפות את המציאות מול אדם מאשר למחשב.
בתחקיר אתה כביכול משקר לבן אדם אחר. במבחן אמינות, אתה משקר כבר לעצמך.
את התליך עברתי יחד עם חברה המבוגרת ממני בארבע שנים. לאחר סיום מבחן האמינות היא הפילה פצצה-
"השאלות מאוד פרטיות. מה זה עניינם אם אני שותה יין בסוף שבוע או הולכת לשחק פוקר עם חברות? הם דולים ממך מידע ולכי תדעי מה עושים איתו אחר כך".
וזה נכון.
פשוט מסרתי להם ביוזמתי מידע אישי עליי ועל הסובבים אותי.
הייתם מוסרים את הסודות הכמוסים שלכם לזר מוחלט?
ומה אם היו משלמים לכם על כך?
כמה עולה המוסריות שלכם?
"אנונימיות מובטחת" עוסקת בשאלת המוסריות והמניע שלה. לכל אדם יש את המניע שלו- קנאה, אהבה, כעס, כסף וכו'.
אישה צעירה, מאפרת במקצועה ומתגוררת בניו יורק, מוצאת את עצמה נכנסת לניסוי בו היא מתמודדת עם שאלות ואמיתות שלא ציפתה להן.
העלילה מסתבכת, לא אפרט יותר מדי מאחר וזה גובל בספויילרים.
העלילה שלעצמה מעניינת מאוד, פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון על ידי שתי דמויות,רצף עלילה מסודר.
למה שלושה כוכבים?
כי הספר יכל להיות קצר ב100 עמודים לפחות. אני מתארת לעצמי ש"מריחת" העלילה נועדה כדי לספק לקורא את כל התשובות לכל השאלות אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני קוראת את אותו הפרק. בניגוד למה שהכריכה מבטיחה, את סופו של הסיפור דווקא הצלחתי לנחש ודי בקלות.
לעבודה ההיא, לפני 12 שנה, התקבלתי בסופו של דבר. אבל דבריה של חברתי נשארו צרובים במוחי.
כולנו משקרים. שקרים קטנים, שקרים גדולים ושקרים "לבנים".
אם אף אחד לא יודע ששיקרנו, האם באמת שיקרנו?

» ביקורות נוספות של ברברה
» ביקורות נוספות על אנונימיות מובטחת