“#
אחד היתרונות של קריאה בספרים אלקטרונים, הוא שאתה יודע בכל זמן נתון איזה אחוז מהספר קראת. נדיר שאבדוק בספר מודפס, אם אני לא משתעממת, כמה עמודים נשארו לי. אני יכולה לדעת אם זה חצי או שליש אם המספרים פשוטים. נגיד 200 עמודים מ 400 זה חצי, 200 עמודים מ 600 זה שליש (אני יודעת שאתם מתפעלים כמוני מידיעת החשבון שהפגנתי) אם המספרים לא פשוטים, אני כבר צריכה מחשבון וכנראה אוותר על הידיעה. בספר אלקטרוני הנתון הזה מוצג תמיד.

בספר הזה, שהמבנה שלו מתוחכם מאד, אחרי 29% מופיע רצח ברור (הקודם היה מוות שלא ברור אם היה רצח) אחרי 49% מכריז הבלש שפתר את התעלומה ו... משאיר אותנו עם הלשון בחוץ. לפי אחוזי הסיפור אתה מבין כבר, שהסיפור יתהפך על ראשו לפחות פעם נוספת. מדובר בסיפור בתוך סיפור, בתעלומות בסיגנונות שונים, וברקע שונה. הורוביץ מפליא ללהטט בין זירות שנות, סיפורים שונים ומְסָפְּרים שונים. סיפור המסגרת הוא של עורכת ספרים בהוצאת ספרים קטנה, המתגייסת לפיענוח תעלומת מותו של הסופר החשוב ביותר להוצאה, שכתב מותחנים רבי מכר. ספרו האחרון הוא חלק מהתעלומה. הוא הגיע לידי בעל ההוצאה והעורכת, כאשר סוף הסיפור חסר... כקוראת מצאתי את עצמי מתעצבנת יחד עם העורכת על הסוף החסר בסיפור א-לה-אגתה כריסטי וקונן דויל. יש בספר שני מְסָפְּרים בגוף ראשון, גבר ואישה, שתי תקופות, 1955 ו2014, תפאורות שונות, תעלומות שונות ודומות וקשורות אחת לשנייה. ההסבר לתעלומה – למעשה לשתי התעלומות – לא ברמה של שאר הסיפור. אבל סופים הם התחום החלש של הסופרים רבים, לא רק של סופרי המותחנים.

נהניתי מהספר, נהניתי מהתחכום שבטוויית הסיפור. הורוביץ הוא סופר בריטי (לא לבלבל עם גרג הורוביץ, סופר אקשן אמריקאי). בגלל הסטיריאוטיפים שלי ציפיתי להומור, ציפייה שלא התגשמה. בסוף הספר מנסה הורוביץ באמצעות "ראיון" שהוא מראיין, כביכול, את גיבורו, לשקם את תדמיתו בתחום הזה. הספר מתוחכם, מעניין, מקורי וכתוב טוב. הומור אינו בין יתרונותיו, לצערי.”

“*הסיפור המוזר של אנתוני הורוביץ*

אל אנתוני הורוביץ התוודעתי דרך סדרת הנוער שלו, אלכס ריידר.
לא סבלתי אותה. היא נראתה לי אלימה וחסרת תחכום.
בכל זאת ניסיתי גם את כפר אשמדים שלו, ששמעתי עליו טובות ומצאתי אותו גרוטסקי ולא מעט דוחה.
אין לי תשובה לשאלה למה אחרי שני ניסיונות לא מוצלחים ניסיתי גם את עדשי השוקולד של הבז, ראשון מתוך סדרה נוספת לנוער של הורוביץ, אבל טוב שעשיתי את זה. למרבה ההפתעה הוא היה כתוב היטב, מרתק ואפילו משעשע. הומור בריטי, אתם יודעים.
(כמובן שאת הסדרה הזו, המוצלחת יותר, לא טרחו לתרגם מעבר לספר הראשון, בניגוד לאחותה המיותרת).
לא קורה לי הרבה שאני נתקלת בפער כזה בין ספרים שונים של אותו סופר: ברור שלסופרים יש ספרים מוצלחים יותר ופחות, אבל פה הפער גדול יותר. תחושת דחייה מחלק מהספרים והתפעלות אמיתית מספרים אחרים.
כשנתקלתי בספר המבוגרים שלו, רצח לפי הספר, היה לי ברור שאני מעוניינת לנסות אותו

*הורוביץ. אנתוני הורוביץ*

חשוב להדגיש כי יש גם אחד, גרג הורוביץ שכותב מתח/אקשן/בלש. אבל גרג הורוביץ הוא אמריקאי וכאלה גם הספרים שלו: מתרחשים בארה"ב ועתירי אקשן ואלימות.
אנתוני הורוביץ לעומת זאת הוא בריטי. הספר מתרחש באנגליה והוא כולו מחווה לבלשים הבריטים הקלאסיים ולאגתה כריסטי בראשם.

עורכת ספרותית מקבלת לידיה את כתב היד של הספר האחרון בסדרת הבלש המצליחה "אטיקוס פונד" של הסופר הידוע אלן קונווי. זוהי סדרת הדגל של הוצאת הספרים הקטנה בה היא עובדת. אלא שכתב היד, כמה מרגיז, נקטע לפני הסוף. הפרק האחרון, זה שבו הבלש אוסף את כולם, מצרף את כל הרמזים הקטנים שפוזרו לאורך הספר באופן מחושב, מגלה את הרוצח ומשיב את הסדר על כנו - חסר.
ביקורות שקראתי טענו שמכאן והלאה אין לספר מה מתרחש מחשש לספוילרים, אז ראו הוזהרתם, אבל לדעתי זו אזהרה מיותרת. כל מי שקרא אי פעם ספר בחייו, אפילו לא ספר בלשי, יכול לנחש שבשלב הזה הסופר מת או נעלם, אחרת הוא היה שולח לעורכת את ההמשך במייל או משהו ולא היה ספר, נכון? ומאחר והספר נקרא "רצח לפי הספר" יש להניח שהסופר לא סתם נעלם אלא מת, או שמא נרצח? ולקח איתו לקבר את סוד סופו של כתב היד וזהות הרוצח ואולי גם את זהות הרוצח שלו עצמו.
כך שבעוד אנחנו כוססים ציפורניים וסקרנים לגבי הרצח בספר של אטיקוס פונד, שהוא ספר בלש בריטי קלאסי זרוע רמזים קטנים ומבלבלים, אנחנו צוללים לתוך תעלומה נוספת, "מציאותית" יותר, בתוך סיפור המסגרת של הספר. וגם היא, איזו הפתעה, זרועת רמזים קטנים, חידות ונקודות השקה לסיפור הקטוע.

הספר הזכיר לי קצת את "מאחורי ההר" של מאיה ערד. כתיבת מטא, מחווה לספרות הבלשית, דיונים על ספרי בלש וכל זה מלווה בתעלומה בלשית שמתרחשת בעולם של הסיפור. אבל בעוד שאצל מאיה ערד הדיונים הספרותיים מרתקים והתעלומה במרכז הספר פחות מוצלחת, אצל הורוביץ (שהוא גם התסריטאי של אי אלו עיבודים לספרי אגתה כריסטי, מסתבר, מה שגרם לי לחבב אותו אפילו יותר) יש פחות דיונים או עיסוק מעמיק בז'אנר הבלש אבל יש שתי תעלומות עשויות היטב, וניכר שהוא למד טוב טוב את השיטות של אגתה כריסטי והצליח לעשות בהן יופי של שימוש.
הספר הזה הוא כמו מראה בתוך מראה, מלא קריצות לז'אנר ולעצמו כמו למשל אלן קונוויי, הסופר הבלתי נסבל של סדרת אטיקוס פונד, ששונא את הבלש שלו ממש כמו שארתור קונן דויל שנא את שרלוק הולמס ואגתה כריסטי (כך לפי הורוביץ, אני מאמינה לו) שנאה את פוארו… וכמו שהורוביץ שונא את קונוויי (הוא באמת בלתי נסבל, איך אפשר שלא?)
הוא הצליח אפילו באתגר הגדול: ליצור אצלי עניין בחייה האישיים של המספרת, סוזן ריינולד, שבעצמה ו(לכאורה) בלי קשר לתעלומות שבספר ניצבת על פרשת דרכים בחייה האישיים. רציתי לדעת איך יסתיים הסיפור שלה כמעט כמו שרציתי לדעת "מי עשה את זה" או ליתר דיוק "מי עשו את זה" מכיוון שיש לנו פה יותר מתעלומה אחת. וגם זו קריצה לז'אנר הבלש שבו, לדברי אלן קונוויי, אנשים אינם מתעניינים בדמות הבלש אלא אך ורק בתעלומה הבלשית.

ואם הספר טיפה מגזים עם הגימיקים, כמו הופעת אורח של מתיו פריצ'רד, נכדה של אגתה כריסטי שהוא אדם אמיתי, או פרק סופי שבו אנתוני הורוביץ מתאר ראיון שערך עם אלן קונוויי, אי אפשר שלא לסלוח לו על זה כי הוא באמת ספר נהדר.”

“אני אתחיל בכוונה עם ספר אחר. בספר בשם "מבחר הסיפור העולמי" שיצא בהוצאת א. שרברק בע"מ תל אביב, כנראה בשנות השישים של המאה הקודמת. שם, בינות לדוסטוייבסקי, טולסטוי ובלזק, יחד עם סטיינבק, או הנרי ומקסים גורקי מובא גם הסיפור "צוואת הארדיכל" מאת ארתור קונן דויל. בפתיח הקצר לסיפור כותב עורך האנתולוגיה ר. קמחי כך: "ארתור קונן דויל (1899-1930) מספר אנגלי שהתפרסם בעיקר מסיפוריו הבלשיים על 'שרלוק הולמס' כתב גם רומנים וסיפורי הרפתקאות. לפי השכלתו היה רופא שהתעניין במחקרי הנפש, ובסוף ימין נתפס לתנועת הספיריטואליסטים וכתב בעניין הזה כמה מחברות להוכיח את אמיתות התנועה. סיפוריו התפרסמו בכמה מלשונות העולם ו'שרלוק הולמס' נעשה שם נרדף לחובבות בלשית. הסיפור 'צוואת האדריכל' יש בו את כל הסממנים של אותו סוג ספרותי, שעדיין רחוק מלבוא בקהל ספרותנו, וניתן כאן לשם דוגמה גם מצורת כתיבה זו.". לבד מהורדת ארבעים שנים מחייו של קונן דויל, בהקדמה זו העורך גם מזלזל בעצם הסוגה שהיוותה את עיקר כתיבתה. היא ירודה, אומר העורך, ובכל זאת נכלול אותה כאן, כי יש אנשים המוניים שאוהבים אותה משום מה ואנו רוצים לתת תמונה מלאה.

התפיסה הזאת, של ספרות הבלשים כספרות נמוכה או כלא ספרות בכלל, אינה ייחודית רק לקמחי, ושותפים לה אנשים רבים. כולל ארתור קונן דויל עצמו, שעל פי המסופר שנא ממש את הגיבור הבלשי שלו, ועוד יותר את הצלחתו הגדולה שמנעה ממנו (כלומר מקונן דויל) לכתוב את המונוגרפיות הרציניות שבהן הוא ביקש להתעמק. הוא כל כך שנא את הולמס עד שבאחד הסיפורים שלו הרג אותו. ואז בלחץ הקהל לא היתה לו ברירה אלא להשיב אותו לתחיה, ואז להתנקם בקוראים ולתת להם הולמס לא ממש חכם וקצת עוקצני מדי בהומור שלו.

גם הוצאת קלוברליף בלונדון סבורה שמותחנים בלשיים הם ספרות נמוכה, אבל היא בכל זאת מוציאה אותם, כי הם אווזות שמטילות ביצי זהב. עיקר הרווחים של ההוצאה נשען על הסופר אלן קונווי שכתב סדרת ספרים המתרחשת באנגליה של שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, יחד עם דמות הבלש שלו, יוצא מחנה ריכוז בשם אטיקוס פונד. בתמורה לספרים האלה, שנמכרים כמו לחמניות אחרי הגשם ההוצאה מוכנה לסבול הרבה, גם את אישיותו הלא נעימה של קונווי עצמו. ואז קורים שני דברים שמניעים את העלילה - העורכת הראשית סוזן ריילנד מקבלת עותק של הספר התשיעי בסדרת ספרי אטיקוס, ובעוד היא מנסה להבין איך ומדוע העותק שהגיע אליה קטוע ואין בו את הסוף הכולל פיענוח של העלילה, היא שומעת בחדשות שקונווי עצמו מת בתאונה. יש הרבה ספרים, מותחנים בלשיים ואחרים, שבמרכזם דמות של סופר. איכשהו זה מפלט נוח לכותבים. אין הרבה ספרים שבמרכזם עורכת ספרותית, כזאת שתפקידה לגלות חוסר עקביות בטקסט, להדק את העלילה, ולשפר את השימוש בשמות תואר ובפעלים ובכלל לשפר את הכתיבה. בעקבות כמה נקודות התאמה בין עלילת הספר הלא גמור ובין המציאות כפי שנגלית לעיניה, יוצאת סוזן ריילנד למסע סקרני וחקרני, שבו היא מנסה למצוא את הפרקים החסרים ובה בשעה לגלות מי האחראי למותו של הסופר.

יש בספר הרבה דגלים אדומים - נתחיל עם כריכה אדומה ועליה ציטוט סופרלטיבים מהדיילי מייל, גימיק של ספר בתוך ספר, ועוד כזה שמתמשך על פני מאתיים עמודים, שימוש בל יכופר בגופנים שונים במהלך הטקסט ובעיקר שימוש בגופן של כתב יד שזה חטא על פשע, ורכיבה על רפרנסים ספרותיים, ובעיקר על אגתה כריסטי. ועם זאת הכל נסלח, גם כי הכתיבה נחמדה וזורמת, וגם כי יש בספר הרבה דיוני מטא על מקומה של ספרות הבלשים מול המציאות ומול הספרות. השוטר המקומי שסוזן פוגשת זועף על הרומנטיות המיותרת של הספרות הבלשית וטוען שאין הרבה רוצחים כמו שזה נדמה ואלה שקיימים הם לא כל כך מתוחכמים כמו שמנסים לתאר אגאתה כריסטי ויורשיה לאורך הדורות, ולמעשה הם פועלים ברשלנות ובטפשות ומשאירים עקבות בולטים על כל עבר. אנדריאס, בן הזוג של סוזן, טוען שלסוגה אין ערך ספרותי, היא עושה שימוש בטריקים וגימיקים ולא משקפת מציאות אלא רק מנסה לייצר מניפולציות זולות על הקורא. וסוזן ממשיכה בשלה - להגן על הסוגה ולשחק בה בו זמנית. אז למרות שהעלילה המפולת הופכת להיות די פשוטה ואפילו בנאלית בסופו של דבר, מה שקורה על הדרך כאשר סופר ברא דמות שהוא לא אוהב, ואז הדמות הזאת מצליחה למורת רוחו ואין לו דרך הגיונית להיפטר ממנה, הוא זה שמעניין”

“ספר מתיש ביותר.
הספר כתוב כמיטב סיפורי הבלשות של אגאתה כריסטי (הרקולה פוארו, מיס מרפל) ארתור קונן דויל (שרלוק הולמס), ארל סטנלי גרדנר (פרי מייסון), רקס סטאוט (נרו וולף) - שם לכל המשתתפים יש מניע לרצוח את הנרצח, וכל אחד מהם היה מתישהו במקום הרצח. והנה מופיע הבלש החכם, ומתוך הסתכלות נבונה וראיה מפוקחת ושיחות מעמיקות פותר את התעלומה, ותמיד הרוצח הוא היחיד שלא נחשד לאורך כל הסיפור.
אולם בספר זה (430 עמ') עלילת רצח אחת משולבת בעלילת רצח שני, שילוב שיש בו משמעות, עד אשר חשתי בשלישו האחרון של הספר, מותש, משפע העלילות, מריבוי החשודים, והתחלתי לתמוה, מה זה כבר מעניין אותי מי רצח את.. ומי רצח את...
למרות הכול סיימתי, כי אינני נוהג לנטוש ספר באמצע.
אותי זה התיש!”