#
אחד היתרונות של קריאה בספרים אלקטרונים, הוא שאתה יודע בכל זמן נתון איזה אחוז מהספר קראת. נדיר שאבדוק בספר מודפס, אם אני לא משתעממת, כמה עמודים נשארו לי. אני יכולה לדעת אם זה חצי או שליש אם המספרים פשוטים. נגיד 200 עמודים מ 400 זה חצי, 200 עמודים מ 600 זה שליש (אני יודעת שאתם מתפעלים כמוני מידיעת החשבון שהפגנתי) אם המספרים לא פשוטים, אני כבר צריכה מחשבון וכנראה אוותר על הידיעה. בספר אלקטרוני הנתון הזה מוצג תמיד.
בספר הזה, שהמבנה שלו מתוחכם מאד, אחרי 29% מופיע רצח ברור (הקודם היה מוות שלא ברור אם היה רצח) אחרי 49% מכריז הבלש שפתר את התעלומה ו... משאיר אותנו עם הלשון בחוץ. לפי אחוזי הסיפור אתה מבין כבר, שהסיפור יתהפך על ראשו לפחות פעם נוספת. מדובר בסיפור בתוך סיפור, בתעלומות בסיגנונות שונים, וברקע שונה. הורוביץ מפליא ללהטט בין זירות שנות, סיפורים שונים ומְסָפְּרים שונים. סיפור המסגרת הוא של עורכת ספרים בהוצאת ספרים קטנה, המתגייסת לפיענוח תעלומת מותו של הסופר החשוב ביותר להוצאה, שכתב מותחנים רבי מכר. ספרו האחרון הוא חלק מהתעלומה. הוא הגיע לידי בעל ההוצאה והעורכת, כאשר סוף הסיפור חסר... כקוראת מצאתי את עצמי מתעצבנת יחד עם העורכת על הסוף החסר בסיפור א-לה-אגתה כריסטי וקונן דויל. יש בספר שני מְסָפְּרים בגוף ראשון, גבר ואישה, שתי תקופות, 1955 ו2014, תפאורות שונות, תעלומות שונות ודומות וקשורות אחת לשנייה. ההסבר לתעלומה – למעשה לשתי התעלומות – לא ברמה של שאר הסיפור. אבל סופים הם התחום החלש של הסופרים רבים, לא רק של סופרי המותחנים.
נהניתי מהספר, נהניתי מהתחכום שבטוויית הסיפור. הורוביץ הוא סופר בריטי (לא לבלבל עם גרג הורוביץ, סופר אקשן אמריקאי). בגלל הסטיריאוטיפים שלי ציפיתי להומור, ציפייה שלא התגשמה. בסוף הספר מנסה הורוביץ באמצעות "ראיון" שהוא מראיין, כביכול, את גיבורו, לשקם את תדמיתו בתחום הזה. הספר מתוחכם, מעניין, מקורי וכתוב טוב. הומור אינו בין יתרונותיו, לצערי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
