ביקורת ספרותית על ארץ אחרת מאת ג'יימס בולדווין
ספר טוב

---

זמן מה אחרי מותו, קראתי באחד העיתונים שעמוס עוז הודה, שנים רבות לאחר שכתב את 'מיכאל שלי', שכגבר היום לא היה מעז לכתוב ספר כזה, שהגיבורה שלו היא אישה (או שמא שנכתב בגוף ראשון של אישה). ואיפשהו האמירה הזו מתחברת למערכת שלמה של נורמות שהתפשטו מזמן בעולם התרבות. אני מתכוון לעליית קרנן של ה"אותנטיות", שהביאה עימה גל של ספרות וידויית ושירה וידויית, ושל הסובייקטיביות של החוויה האנושית. מהסובייקטיביות הזאת (שעם מופעיה הקיצוניים-יותר נכללות גם פוליטיקת הזהויות והטענות על ניכוס תרבותי) מוסק גם שעשיר אינו יכול להבין עני, לבן אינו יכול להבין שחור, וגבר כמו עמוס עוז לא באמת יכול לכתוב בשמה של אישה.

חשבתי על כל זה בזמן קריאת ספרו היפה של בולדווין. הנה גבר שחור הומו שגדל במשפחה עניה ומרובת ילדים מהארלם, כותב רומן רב גיבורים, והנה הוא מצליח באופן מרשים להכנס לתוך תודעתם של גיבוריו, שחלקם לבנים, נשים, סטרייטים ועשירים. אף שהפצע הגזעי נוכח בחלקים נרחבים מאוד מהספר, ואף שאחת הגיבורות טוענת ביאוש בפני בן זוגה הלבן שהוא לעולם לא יוכל להבין את חוויית חוסר הערך והביזוי העמוק שלתוכה גדלה כאישה שחורה בניו יורק, בכל זאת היא מספרת לו את החוויה הזו ונותנת לו הזדמנות להבין, ובכל זאת עדיין אין בספר הזה אף דמות פלקטית. על כולן בולדווין מצליח להביט במבט חומל ומתוך הבנה עמוקה של נפשן- על כל החבורה הזו, מעין "לה בוהם" של הגריניץ' וילג' של שנות החמישים, נשים וגברים שחורים ולבנים, שבה כולם שוכבים עם כולם בזמן שהם מחפשים נואשות את הדרך לעשות את הפריצה הגדולה. עם כל המודעות לחשיבות הפניית המבט לעדות האנושית הסובייקטיבית הנטועה בקרקע גידול ספציפית, הרומן הזה של בולדווין הוא בעיני הוכחה ליכולת האנושית הנדירה של סופרים גדולים להתעלות מעבר אליה.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על ארץ אחרת