כעבור הרבה שנים יהרהר לורנס בעבר ויחשוב שהאירוע ששינה הכול לא היה המלחמה, לא המתקפה ברוזְיֶיר, ואפילו לא מותה של אשתו, אלא שובו של ג'ון אמט אל חייו. לפני כן השתדל לורנס לטפח לו שגרת חיים שבמוקדה עמדה כתיבת ספר על הכנסיות הלונדוניות. למרבה התדהמה, רק שש שנים קודם לכן, מייד לאחר שסיים את לימודיו באוקספורד, לימד במשך תקופה קצרה ונעימה, אבל לאחר נישואיו השתכנע שההוראה לא תמציא לו את האמצעים לפרנס את לואיז ואת המשפחה הגדולה שתיכננה להקים. לאחר התנגדות סמלית הצטרף לחברה הוותיקה ליבוא קפה שבבעלות משפחתה. כעת דומה שחלף זמן רב מאז. כבר לא היה קפה, לא היה עסק - לא בשבילו, על כל פנים - ולואיז ובנו היחיד כבר לא היו עוד בין החיים.
כשאשתו ובנו שכבו על ערש דווי בבריסטול, השתופף לורנס באור השחר החיוור, המתין לרגע שבו ינועו לעבר רוביהם של הגרמנים והתפלל בקדחתנות לאל שכבר לא האמין בו. זה זמן רב היה אדיש לשאלה איזה מן הצדדים ינצח. הוא ייחל בליבו שהדבר יעלה בידו של צד זה או אחר כל עוד הוא בחיים. חלפו כמה ימים עד שהגיעה אליו בשורת מותם של לואיז ושל תינוקם. ורק כששב הביתה, לאחר שחמותו מוכת היגון סיפקה לו אינספור פרטים לא רצויים, הבין שלואיז נפטרה בדיוק ברגע שנתן הוא את הפקודה להסתער. כשיצא סוף סוף לחופשה עמד ליד הקבר, על העשב הטרי והדק שצמח עליו, בעוד חמיו משוטט במבוכה בקרבת מקום. אחרי שפרש האיש המבוגר כרע לורנס ארצה. לנחיריו הגיע ריח האדמה הלחה, אבל לא היה בה דבר ממנה. לאחר מכן בחר במצבה עשויה גרניט ואיית באוזני הסתת את שני השמות ואת התאריכים. הוא רצה להתאבל, אך דומה שהתקשה לחוש רגשות. ואכן, לאחר שהות מחניקה בת כמה ימים במחיצת חמיו וחמותו, שהשכול היכה בהם והזקין אותם, חיפש תירוץ לחזור ללונדון ולהימלט מעוצמת ייסוריהם. כשישב ברכבת, בדרכו לארוז את תכולת ביתו שבלונדון, עבר בו רטט חטוף אך מזעזע של התעלות. לואיז נפטרה, אנשים כה רבים כבר לא היו בין החיים, אבל הוא הצליח להישאר בחיים - והיה עדיין צעיר, והחיים עדיין היו לפניו. הלך הרוח הזה עבר במהירות כתמיד והתחלף בתחושת ריקנות. הבית היה מחניק וטחוב. הוא התחיל לארוז הכול בעצמו, אבל לאחר שפתח שידה קטנה וגילה בה מעילונים קטנים, נעלי תינוקות, כותנות רקומות וכובעים זעירים, כולם לבנים ורכים ומקופלים בקפידה בתוך נייר משי דק, עוררה בו המשימה רתיעה, והוא שילם למישהו שידאג לכך שלעולם לא יראה עוד את החפצים האלה. לואיז הורישה לו כסף, והוא היה חופשי לפתוח בקריירה חדשה. אמנם הסכום שהשאירה לו לא הפך אותו לאדם בעל אמצעים, אבל די היה בו כדי שיאמר לאביה של לואיז שלא ישוב אל העסק המשפחתי. גם אם לואיז היתה נשארת בחיים, וגם לו היה כעת אב לבן מלא חיים, פיקפק בכך שהיה ממשיך לקנות ולמכור פולי קפה. המלחמה שינתה את פני הדברים: החיים שלפני שנת 1914 היו לדידו כעת עולם סגור ומסוגר, ששוב לא יוכל להושיט אליו יד ולגעת בו. היו לו זיכרונות בנאליים ומקוטעים של אנשים מסוימים, אבל בתמונה בכללותה לא הצליח להיזכר. אצבעותיה הארוכות של אמו נועצות חוטי משי בגובלנים שלה. אביו קוצץ ומחליק את שפמו ומעווה תוך כדי כך את פניו מול המראה. הוא הצליח אפילו להיזכר בריח משחת הגילוח של אביו, אבל שאר חלקי פניו תמיד היו מטושטשים. זיכרונותיו היו רק סדרות של תמונות המנותקות מההווה. לואיז, ועימה התקוות והתוכניות הקטנות שהלכו לעולמן, היתה פשוט חלק מאבֵדות היומיום האלה. הוא שכר דירה קטנה, שגודלה רבע מגודלו של הבית שהוא ולואיז התגוררו בו בשמונה־עשר חודשי נישואיהם לפני שנשלח לאירופה. הדירה היתה ברחוב גְרֵייט אוֹרְמוֹנְד, בקומה העליונה, וחלונותיה פנו לשלושה כיוונים, כך שהחדרים הקטנים היו שטופי שמש. שם היה יכול לשכב במיטה ולהאזין לרוח וליונים ההומות על הגג. באותם ימים יצא רק לעיתים רחוקות להתרועע עם אנשים, אבל כשיצא בדרך כלל נפגש עם חברו צ'רלס קָארְפָאקס, שלמד איתו באותו בית־ספר וששירת בצרפת. צ'רלס היה אדם שלא היה צריך להסביר לו דבר. יש שהיה מתבונן אל מעבר לגגות הבתים ומשתדל לדמות לו היכן יהיה בעוד שנה - בעוד חמש שנים, עשר שנים - אבל לא הצליח להעלות בדעתו חיים שונים מאלה. באוקספורד נהגו להקניט אותו בגלל נטייתו להתלהב מעניינים שונים: טיולים ארוכים ברגל, אדריכלות, אפילו ריקוד. ההתרגשות הזו היתה נדירה כעת, והתרחקותו מידידיו כבר לא הסבה לו דאגה. הוא כבר לא הצליח לראות בדמיונו עתיד שיהיה שונה מההווה. המקום שבו חש שהחיים פועמים בקרבו היה קאפלת תומס מוֹר שבכנסייה העתיקה של צ'לסי, שם השתאה על אומץ ליבו של האיש, וכן בכנסיית כל הקדושים שליד המצודה, לשם הובאו הגופות, לרבות גופתו של מור, לאחר שראשיהן הותזו במצודת לונדון. משום מה קהתה האימה לאחר אלף ושלוש־מאות שנה. כנסיות, כך היה נדמה לו, אינן מבנים, אלא סיפורים. אפילו שמותיהן הילכו עליו קסם. עם זאת, כשהשתדל להפיח שוב חיים בהתרגשות הזו ולהחדירה לספרו, כל שהצליח להוציא תחת ידו היה תיאורים של אבנים, תוכניות שטח ומונחים ארכיטקטוניים. על כנסיית סנט ברתולומיאו הגדולה הכילו רשימותיו את הפרטים הבאים: אולם שינה טחוב, אכסדרה, סטרת־רוחב מהמאה השתים־עשרה. ובכל זאת, כשישב שם ועיניו נחו על המקום, חש לעיתים בנוכחות הנזירים החולפים על פניו בדרכם אל תפילת הלילה, או כושלים המומים ברחובות ההומים לאחר שציווה הנרי השמיני על גירושם משם, בעוד הבניין נותר על תילו ושרד כמיטב יכולתו - כאורווה, כנפחייה, כבית־מלאכה או כפונדק - ורק לאחר מכן שב לשמש בייעודו המקורי. ילדותו היתה מאושרת. הוריו, שהביאו אותו לעולם בשלב מאוחר למדי בחייהם, רחשו לו אהבה רבה, אבל שניהם מתו במפתיע לפני שמלאו לו שש־עשרה. מיליסנט, אחותו הנשואה, הגדולה ממנו בשנים רבות, היתה לו כאם שנייה, אך היא קבעה את מושבה בהודו עוד לפני שהלכו הוריו לעולמם ונשארה שם עם משפחתה הגדולה ועם בעלה, שכיהן במינהל הקולוניאלי. היא השתדלה בכל מאודה לשכנע את אחיה הצעיר להצטרף אליהם, וכשהתברר, למרבה הפלא, שלורנס דווקא מסרב לזה בעקשנות רבה, שלחה אליו את ספריו של רודיארד קיפלינג, שבהם הצטיירה הודו כארץ פלאית ומסוכנת. הוא עדיין שמר את אחד הספרים ליד מיטתו והתקשה לצייר בדמיונו את אחותו הנבונה בין הפילים הזהובים, הנערים חבושי הטורבן הרכובים עליהם ונחשי האפעה המתנוססים על הכריכה. דודה רחוקה הסכימה להיות האפוטרופסית שלו, והדבר השביע את רצונה של מיליסנט, גם אם לא את הצורך שלו באהבה ובנחמה. בבוא הזמן התחיל ללמוד באוקספורד, ושם הפך המדריך האישי שלו לכעין אב למן היום שבו הגיע לקולג' מרטון כתלמיד לתואר ראשון. זמן קצר לפני שהלך האיש הנעים והתמים הזה לעולמו, כשנה או שנתיים קודם לכן, הוא הציג אותו בפני מוציא לאור, והלה גילה עניין מפתיע במחקרו של לורנס, שתואר באוזניו בביישנות. בינתיים כתבה אליו אחותו בקביעות ובביטחון תמים באהבתו לווילפרד, לסאלי, לבאמבל, לג'יימס ולטד, האחיינים והאחייניות שלא הכיר ושלא הצליח לצייר בדמיונו. בשל נחישותה לא לדבר לעולם על עניינים לא נעימים, העצימו מכתביה את התחושה שלואיז והמלחמה היו פרי דמיונו. במשך זמן מה הבהירו אלמנות צעירות או בחורות שהיו מאורסות לקצינים מן הרגימנט שלו שלא שבו משדה הקרב, שתשומת ליבו רצויה בהחלט. הוא היה נאה, אך לא ממש יפה תואר על פי המוסכמות המקובלות. היו לו שיער עבה וכהה, עור חיוור, עיניים חומות ואף תקיף, שילוב שבגללו שיערו אנשים בטעות שדם סקוטי זורם בעורקיו. מכיוון שלא היה מסוגל להתמודד עם החיזורים הללו, תמיד נמנע בטענה שעליו להתמקד במחקרו. ידידיו הנשואים נהגו בו בחביבות אחרי מותה של לואיז, אבל הוא חש לא בנוח בבתיהם, כשהתבונן בחיי המשפחה הנפרשים סביבו. פעם אחת ניסה זאת. הוא נסע להמפשייר ובילה סופשבוע לא מחייב לחלוטין במשחקי טניס ובשתיית קוקטיילים, בטיולים בטבע ובפטפוטים, אך גילה שהוא מוצף חרדה. כשהתהלכו בין השרכים שהגיעו לגובה המותן ופסעו בשבילי עפר בין שיחי אלגומין פורחים וצפופים, גילה שהוא מזנק עם כל רחש או חריקה של אחד הענפים. הוא התנצל ועזב מייד אחרי ארוחת הצהריים ביום ראשון. כעת עבר עליו לעיתים שבוע ואף יותר מבלי שיפקדו אותו הריחות והפחדים של המלחמה, וחודש תמים מבלי שיחלום על לואיז: על אותה לואיז בלתי מוכרת, נוחה ומתרצה תמיד. היה משהו אירוני בעובדה שחשב על לואיז המתה בעוצמה רבה יותר משחשב בעבר על האישה החיה, ובערגה גופנית ממשית. רק פעם אחת תש כוחו. הוא פסע לבדו בשעה מאוחרת, ואישה יצאה מפתח של בית. "לבד?" שאלה. הוא זיהה מבטא קל של האזור המערבי של אנגליה. "אתה נראה טיפוס שקט. אתה לבד?" לבושה לא התאים אפילו לאחר צהריים חורפי חמים יחסית. היא חייכה חיוך מלא תקווה. "רוצה להתחמם?" המחשבה הראשונה שעלתה במוחו היתה שלא היה לו קר. המחשבה השנייה היתה שהיא לא דמתה ללואיז כלל. גבה התקמר כשפשטה את בגדיה והניחה אותם, מקופלים בקפידה, על כיסא. אחר כך הסתובבה אליו. כשעמדה שם, לבושה רק בגרביה, גופה רזה ולבן וערוותה מזעזעת ושחורה, חש שהוא נתקף בהלה ומתעורר מינית בעת ובעונה אחת. היא הביטה בו ללא סקרנות כשפשט את חולצתו ואת מכנסיו. אחר כך נשכבה פרקדן ופישקה את רגליה. אבל כשניסה לחדור אליה היתה יבשה למדי, והיה עליו לירוק על כף ידו ולהרטיב אותה לפני שנדחק לתוכה. הוא לא היה מסוגל להסתכל בה. בזמן ששכב איתה הצטער שלא פשט את גרביו. אחרי שגמר קמה על רגליה, ניגשה אל הקערה שניצבה על דרגש בפינת החדר, חבויה למחצה מאחורי פרגוד מעיסת נייר, והתנגבה בפיסת בד. הוא שילם, משגיח בכך שענדה טבעת נישואים, וירד במרוצה במדרגות אל החשכה, ושם גמע מלוא הפה, עמוק לריאותיו, את אוויר הלילה, על ריח האפר והשפכים. הוא היה אבוד. יותר מדי דברים הלכו לבלי שוב.