“זמן מה אחרי מותו, קראתי באחד העיתונים שעמוס עוז הודה, שנים רבות לאחר שכתב את 'מיכאל שלי', שכגבר היום לא היה מעז לכתוב ספר כזה, שהגיבורה שלו היא אישה (או שמא שנכתב בגוף ראשון של אישה). ואיפשהו האמירה הזו מתחברת למערכת שלמה של נורמות שהתפשטו מזמן בעולם התרבות. אני מתכוון לעליית קרנן של ה"אותנטיות", שהביאה עימה גל של ספרות וידויית ושירה וידויית, ושל הסובייקטיביות של החוויה האנושית. מהסובייקטיביות הזאת (שעם מופעיה הקיצוניים-יותר נכללות גם פוליטיקת הזהויות והטענות על ניכוס תרבותי) מוסק גם שעשיר אינו יכול להבין עני, לבן אינו יכול להבין שחור, וגבר כמו עמוס עוז לא באמת יכול לכתוב בשמה של אישה.

חשבתי על כל זה בזמן קריאת ספרו היפה של בולדווין. הנה גבר שחור הומו שגדל במשפחה עניה ומרובת ילדים מהארלם, כותב רומן רב גיבורים, והנה הוא מצליח באופן מרשים להכנס לתוך תודעתם של גיבוריו, שחלקם לבנים, נשים, סטרייטים ועשירים. אף שהפצע הגזעי נוכח בחלקים נרחבים מאוד מהספר, ואף שאחת הגיבורות טוענת ביאוש בפני בן זוגה הלבן שהוא לעולם לא יוכל להבין את חוויית חוסר הערך והביזוי העמוק שלתוכה גדלה כאישה שחורה בניו יורק, בכל זאת היא מספרת לו את החוויה הזו ונותנת לו הזדמנות להבין, ובכל זאת עדיין אין בספר הזה אף דמות פלקטית. על כולן בולדווין מצליח להביט במבט חומל ומתוך הבנה עמוקה של נפשן- על כל החבורה הזו, מעין "לה בוהם" של הגריניץ' וילג' של שנות החמישים, נשים וגברים שחורים ולבנים, שבה כולם שוכבים עם כולם בזמן שהם מחפשים נואשות את הדרך לעשות את הפריצה הגדולה. עם כל המודעות לחשיבות הפניית המבט לעדות האנושית הסובייקטיבית הנטועה בקרקע גידול ספציפית, הרומן הזה של בולדווין הוא בעיני הוכחה ליכולת האנושית הנדירה של סופרים גדולים להתעלות מעבר אליה.”

“בחודשים האחרונים אני מחלק את זמני בין העבודה שאינה נגמרת להוצאת ספר החדש שלי שעומד לצאת לאור בקרוב ובתווך אני קורא ספרים ללא ליאות. אני מנסה לכתוב מילים וסיפורים אבל אני כול כך עמוס במילים ובתנועות מהספר החדש כך שגופי מתקשה להוציא לאור מילים חדשות. אני קורא כי אני לא ראה אפשרות אחרת לשרוד את הימים המזורגגים האלה, סגר, קורונה וחמסין שמפוצץ אותך בלי רחמים אז בלילה בשעות מוקדמות אני נזרק למיטה שוכב מתחת למאוורר התיקרה וקורא. השכם בבוקר אני קם לרוץ חוזר ספוג זיעה ולפני נסיעה לעוד יום עבודה אני פותח ספר וקורא מספר עמודים נוספים.
ג'ימס בולדווין כתב ספר של דור שלם. דור אמריקאי של תקופה שבה הכול התרחש מוקצן וחד יותר. מיניות עזה, גזענות נוכחת, תיסכול ואמת קשה שאומרת שלבסוף יש צבע שחור וצבע לבן והם לעולם לא יחיו יחד בהרמוניה.
זהו הספר שני של בולדווין שקראתי אחרי 'החדר של ג'ובאני' המעולה. את הספר קראתי באיטיות, בהתחלה היה בו משהו לא פתיר עבורי, היו בו חלקים שלקח לי זמן להתחבר להם( אולי אני הבעיה). ממש הרגשתי שהספר מתעתע. אולי כי הייתי שקוע בקריאת ספרות סקנדינבית הפחות חושנית וצבעונית והרבה יותר מדודה ומדויקת. אבל בהדרגה נסללה עבורי הדרך ובאמת כמו שקראתי באחד הביקורות זה ספר שמספר על דור שכולו מלא כוונות טובות ומחשבות רעות, דור מבולבל וכועס. לא סתם אדון בולדווין היה פורץ דרך אפרו אמריקאי. הוא כותב ללא ליאות, לא עוצר את המילים כלל. כותב כאילו הזמן שלו בעולם מדוד. ובאמת בזמנים של שנות השישים להיות שחור והומוסקסואל זה עניין לא פשוט. לפרקים הרגשתי שהוא מעין גורו כתיבה של סופרים אמריקאים חדשים שאני מאד אוהב. ג'ונתן פראנזן וג'ונתן ספרן
הספר תפס אותי מרותק ברגעים מסוימים והיו גם פעמים שנטשתי אותו עבור קריאת ספר אחר אבל כשחזרתי אליו ערני ובשל יותר, הספר ריתק אותי מאד והגיבורים בהחלט העסיקו את מחשבותיי. בהחלט ניתן לומר שלאחר תקופת קריאה סקנדינבית שבא קראתי סופרים שונים פחות ראוותנים וטווסים בולדווין בהחלט הוא סופר ראוותן טווס אבל ידע לכתוב כמו הרוח ומותיר את הקורא מרותק ומסוקרן. ספר מומלץ.”

“התמונה שעל הכריכה הקדמית מייצגת נאמנה את נושא הספר. נערה שחורה עם עיניים ירוקות, עדוייה במסיכה. מבט הקורא על התמונה משתהה עד שפשרה מתחוור: המסיכה אינה לבנה או שחורה כמצופה, אלא טפט בעל רקע תכול עם תמונות של פרחים יפים וצבעוניים, מין מארג חיים מלא, שנחתך על ידי תווי הפנים השחורים של לובשת המסכה.
וזהו אולי נושא הספר. אין כאן עוול שנעשה לאישה שחורה על ידי לבן או לבנים, ואין כאן עימות בינגזעי, אלא תיאור ממשק חברתי בין גברים ונשים משני הגזעים בתערובת בוהמית בניו יורק.
למרות שיש פתיחות וקבלה בין הנפשות הפועלות, הרי, מערכת של חינוך, אינדוקטריניזציה תרבותית, וניסיון חיים מכריע את הכף בהרבה מקרים.
זה הזמן להציג את הדמויות: ריצ'ארד וקאס אשתו הם זוג לבנים. ריצ'ארד מוציא לאור את ספרו הראשון,דבר שדוחף אותו במעלה המדרגות הכלכליות, הוא אינו זונח את חבריו, ויואלדו הלבן ואיידה השחורה, אחותו של רופוס, זמר ומשורר מצליח .. עד שהוא מצליח להרוס את חייו ובת הזוג שמסתפחת אליו. התאבדותו יוצרת צונמי קטן בקרב חבריו ומשפחתו הקרובה.
ניו יורק של התקופה , חלוקה בצורה ברורה לאפטאון, העיר העילית, לבנה ועשירה, מול דאונטאון, העיר התחתית, שחורה וצבעונית.
למרות הפתיחות,האמתית בין גיבורינו, הרי שמטען הגזע רובץ על המשתתפים בעלילה וכמו ענן ערפל הוא מפעפע לכל נימה וצעד של האנשים, במיוחד ברגעים טבעיים של משבר בין בני זוג.
איידה מפלרטטת עם סוכן אומנים, וזה מערער את הביטחון של ויואלדו. איך קאס אומרת " כמה הבדל יש בין לחלום על משהו לבין להתמודד אתו".
אמירה ניטרלית של ויואלדו מתורגמת אצל איידה לבכי ועלבון :" למה היית צריך להגיד את מה שאמרת? הכל היה בסדר ...עד שאמרת את זה. אני לא יותר מזונה בעיניך.....לבנים מנוולים, כולכם אותו הדבר."
ג'יימס בולדווין, כתב ספר בשל.
אחד המבחנים של ספר כזה היא היכולת לתאר אהבה ומעשי האהבה במינון ועוצמה נכונים ומרגשים, דבר שמספק סיבה טובה לקריאת הספר.
יופיו ועוצמתו של הספר ביכולת לתאר קונפליקטים "משפחתיים נורמליים" תוך סופר פוזיציה של הבעיה הבינגזעית בכישרון רב.”