"בכל אדם חבויה חיה - חיה מלאת חימה, חיה בעלת תאווה, המתלהטת על ידי זעקת השבר של הקורבן המעונה, חיה שהותרה מן השלשלת ואינה יודעת כל מעצור." דוסטויבסקי.

בדידותם של שניים-

דוסטויבסקי. מה עולה במוחכם כאשר הנכם מעלים על מחשבתכם שם זה?

אומר ואגיד לכם מה עולה במחשבתי כאשר אני מהרהרת בשמו של דוסטויבסקי: פאתוס, עצב, דיכאון, שיגעון, גורל אכזר. כל הדברים הללו מצויים בספרו זה של דוסטויבסקי. ספרו הראש

בדרך כלל אני לא קוראת מחזות. אני רגילה להמחיז לעצמי את מה שאני קוראת, להלביש את העלילה על רקע שנראה לי, לברוא דמויות שמדברותם אלי. קצת מוזר לי לקרוא את הוראות ההמחזה של מישהו אחר (שהרבה פעמים נראה לי שהדמויות שבמוחי היו עושות את זה אחרת לגמרי...) מפעם לפעם אני קוראת, ולפעמים נשבית בקסמו של מחזה ("פונדק הרוחות" האלמותי של אלתרמן, למשל). צ'כוב הצעיר המציא פה שיטה מצויינת להתפרנס ממה שכתב יפה כל כך -

מהתלות, שוטקה ברוסית, אחת השפות שאני הכי פחות אוהב, ועדיין מילה שמצליחה לעלות חיוך קטן על הפנים, זהו ספר המחזות הראשון שאני קורא, לרוב אני מתרחק מספרות רוסית והסיבה היחידה שקניתי את הספר היא הכריכה שלו, לא יכלתי, לאחר שאני והחתול בחליפה ומשקפיים החלפנו מבטים (יש חתול, זהו, קנית אותי) להישאר אדיש ורכשתי אותו. וכמובן שמדובר בצכוב והוא דמות ושם בספרות הרוסית, אז למה לא, מה גם שהמחזות קצרים ומבחינתי ק

השחף הוא הראשון מארבעת המחזות שהפכו את צ'כוב לקלסיקן בעודו בחייו.אינני קורא הרבה מחזות וכשכבר זה קורה ההרגשה ממש אחרת מספר. הכל מרוכז יותר, יש לשים לב לפרטים בקפידה, יש תמיד כפלי משמעויות ותובנות נסתרות. לכן בסיום הקריאה לא התרשמתי מהמחזה במיוחד, אך לאחר קריאת אחרית הדבר ומעט הסברים על המחזה הגיעה הערכה רבה יותר.

השחף נכתב ב-1896 כשצ'כוב היה בן 36, וכשהוצג לראשונה בתיאטרון היה כשלון גמור והביק

הם תמיד בשחור – לבן. עומדים בתעלה, לבושי מעילי אפונה אפורים, מצוידים במכושים . מבטם פונה כלפי מטה, גבם כפוף. והם עובדים, עובדים, מכים ומכים בכליהם באדמה הסלעית. לשבריר שנייה מרים אחד מהם את עיניו המיוסרות למצלמה, אך בכניעה לגורלו חוזר מיד לפרך.

כך הם נראים בסרטים שתיעדו אותם, האסירים. חסרי פנים וצבע – כאילו כלל לא כמונו. כמו עיסה אנושית לא ברורה הם מופיעים ונעלמים מעינינו...

ורלאם שלאמוב נול

אוסף מחזות קומיים קצרצרים של צ'כוב. כרגיל עם קריאת מחזות קומיים: זה בהחלט לא המדיום האידאלי לחוויה. המחזות שבאוסף הזה ספציפית מסתמכים הרבה על הופעות השחקנים להומור שלהם, ואין לי ספק שהייתי נהנה הרבה יותר מצפייה בהם על הבמה. אולי מתישהו מישהו בארצנו ירים את הכפפה הזו..? התפקידים כאן פשוט מתחננים לאיזה שחקן בעל להט שיחגוג אותם, הם פשוט מתנות לקומיקאים.

בכל מקרה, ההומור של צ'כוב הוא לא ביקורתי ומו

אלכסנדר פושקין (1799-1837) נחשב ממייסדי השירה והפרוזה הרוסית ותרם רבות לפיתוח השפה הרוסית של היום, למעשה השפיע רבות על כל הסופרים והמשוררים שבאו אחריו. מאוד נהנתי בעבר לקרוא את יבגני אוניגין שלו שנחשב ליצירת המופת החשובה ביותר שלו.
את ארבעת הטרגדיות המכונסות בספר זה כתב ב-1930 בפרץ של יצירה עוצמתי, באותה שנה כתב עוד יצירות רבות. עקב התפרצות מגפת החולרה מצא עצמו פושקין כלוא בכפר בולדינו הרחק מארוס

"אנשים עלובים" הוא סיפורם הנוגע ללב של שני קרובי משפחה רחוקים, האחד מקאר דבושקין בן 47 העובד למחייתו כפקיד מעתיק מכתבים, לבין ורנקה נערה בת 17 שהתייתמה מאביה וחייה עם אימה. במרביתו של הספר שופכים השניים את ליבם ואת קשהיים במכתבים, ואף עוזרים אחד לשני. במהלך התכתבותם ורנקה, אף שולחת את אחת המחברות שלה, שבה כתבה על חייה כילדה ואת הכרותה עם בחור צעיר חובב ספרים. תאור הדברים הנמשכים על מספר עמודים, הו

אני לא יודעת איך לנסח את זה.
קראתי את כל הספר החג, אבל די הכרחתי את עצמי לקרוא אותו כי לא היה משהו אחר.
אם תשאלו אותי על מה הספר... אני אגיד לכם שהספר הוא על מגפיים.

כמה שמקאר מברבר על המגפיים שלו, ומה אנשים יחשבו, זה בלתי נסבל.
הספר הזה נחשב "רומן מכתבים", ואם לשפוט על פי הניסיון שלי עם הספר הזה, זה כנראה לא הסגנון עבורי.
כן יש אווירה שנחרטת, שלדעתי זה פשוט איך שדוסטויבסקי כותב, ולמרות שלא