הם תמיד בשחור – לבן. עומדים בתעלה, לבושי מעילי אפונה אפורים, מצוידים במכושים . מבטם פונה כלפי מטה, גבם כפוף. והם עובדים, עובדים, מכים ומכים בכליהם באדמה הסלעית. לשבריר שנייה מרים אחד מהם את עיניו המיוסרות למצלמה, אך בכניעה לגורלו חוזר מיד לפרך.

כך הם נראים בסרטים שתיעדו אותם, האסירים. חסרי פנים וצבע – כאילו כלל לא כמונו. כמו עיסה אנושית לא ברורה הם מופיעים ונעלמים מעינינו...

ורלאם שלאמוב נול

ספרו של <mark>שלמוב</mark> הוא ספר חלוצי מסוגו, וכותבו ניחן באומץ ויושר נדירים. סיפורי קולימה הם בעיקרון יציאה חריפה כנגד המיתוס של ה'אחווה' בין האסירים שטיפח סולז'ניצין בתיאור הגולאג בספרו 'יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ''. שלאמוב מנתץ באופן שיטתי את הניסיון למצוא פן הומאני בחיים במחנות הכפייה, ומעמיד מולם סיפורים מצמררים על אכזריות בלתי נתפסת גם בקרב הסוהרים אך גם בין האסירים, פסימיות קיומית שרואה בתקווה סכנה

לפני קריאת הספר ראוי להקדיש כמה מילים למחברו. וארלאם שאלאמוב, יליד 1907, נעצר ע"י המשטרה החשאית הרוסית, הואשם בפעילות אופוזיציונית חתרנית נגד משטר סטאלין ונשלח למחנות כפייה בצפון ברית המועצות, בהם ישב 17 שנים. חוויותיו, המתועדות באמצעות שלל הדמויות המאכלסות את "סיפורי קולימה", משקפות את המציאות האכזרית וחסרת הרחמים ששררה במתקני הכליאה הסובייטים בשנות ה-30 וה-40.

אך "סיפורי קולימה" אינו תיאור עו