ביקורת ספרותית על אנשים עלובים מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר בסדר

---

אני לא יודעת איך לנסח את זה.
קראתי את כל הספר החג, אבל די הכרחתי את עצמי לקרוא אותו כי לא היה משהו אחר.
אם תשאלו אותי על מה הספר... אני אגיד לכם שהספר הוא על מגפיים.

כמה שמקאר מברבר על המגפיים שלו, ומה אנשים יחשבו, זה בלתי נסבל.
הספר הזה נחשב "רומן מכתבים", ואם לשפוט על פי הניסיון שלי עם הספר הזה, זה כנראה לא הסגנון עבורי.
כן יש אווירה שנחרטת, שלדעתי זה פשוט איך שדוסטויבסקי כותב, ולמרות שלא נהניתי מהספר הזה אני גם לא יכולה להגיד שהוא משעמם.
זה פשוט לא מגיע לשום דבר מעניין.
זה סיפור על עליבות, ומי אוהב סיפורים כאלה, ברצינות, מי מבינינו מחליט יום אחד שוואלה בא לו לקרוא ספר על דמות עלובה?

אז יש פה התכתבות בין גבר בן 47, שמו מקאר, לנערה יתומה בת 17 שחמקה מניצול מיני, ואני לא יכולה להגיד שציפיתי למשהו, נראה שלא ידעתי מה בחרתי לקרוא למרות ששאלתי אותו מהספרייה.
כמו שציינתי בביקורת הקודמת שלי - אני לא יודעת מה לעזאזל עבר עליי באותו היום בספרייה!

בחרתי לקרוא את הספר כי זה דוסטויבסקי, וכי רציתי לקרוא עוד דוסטויבסקי אחרי "החטא ועונשו", וכבר חקרתי ונראה שהספר היחיד שבא לי לקרוא שלו הוא "אידיוט".
אבל אז ראיתי את הספר הזה, ולא ידעתי שהוא קיים... והוא היה קצר, אז הלכתי על זה.
הכתיבה סבבה, אבל אחרי שמסיימים את הסיפור, מבחינת העלילה - זה מרגיש שכל מה שקראתי לא באמת התרומם לאנשהו מבחינתי.
אולי טעות שלי, זה אף פעם לא סימן טוב כשאני קוראת ספר בעיקר כדי להגיע לסוף ולקבל איזשהו משהו שאני בינתיים, תוך כדי קריאה, לא מרגישה שאני מקבלת.

לפחות בסוף הספר, יש עוד הסבר על הסיפור, ומצד אחד אהבתי את זה שיש עוד מידע על הסיפור שבאמת - ברובו ניתן לפרשנות, הרגשתי קצת כאילו מנתחים את הסגנון הלא הכי מוצלח הזה, כמשהו מבריק.
לפעמים זה כיף להשאיר דברים לפרשנות, בעיקר החלק של האם ורנקה ניצלה את מקאר, האם היא הייתה מניפולטיבית במכתביה, או שהיא באמת אהבה אותו, ואם כן, אז בתור מה.

עצם הדיבור על כך שאולי נערה בת 17 הייתה מניפולטיבית כלפי גבר בן 47, הוא פשוט מגוחך.
נכון, מקאר פתטי.
אני לא אפרט מה בדיוק הופך אותו לפתטי, אחרת בשביל מה לכם לקרוא את הספר?!
אבל הוא יוצא תמים, הוא יוצא פתטי, גם באיך שהאהבה שלו לורנקה משפיעה עליו, וגם באיך שיש לו תסביך מסוים עם העליבות שלו.
במילים אחרות - זה פשוט מרגיש גרוע לקרוא מנקודת המבט שלו, הוא פאקינג חופר, הוא מברבר יותר מדי, והוא גם כאילו, מנסה לחיות דרך אנשים אחרים, זה פשוט כל כך... עצוב.

כי הוא גבר מבוגר, שהחזיק מעמד יפה, ולמרות שהוא יוצא נורא נאיבי, חולה באשליות, זה הכול רק דרך המכתבים שלהם, ואפשר רק לשער מה הפך אותו לעד כדי כך מסור וחולה אהבה.
זה עצוב לראות איך מישהו שהצליח לשמור על כבוד מסוים במשך השנים, פשוט מאבד את זה לגמרי, ועוד עושה את זה בשם האהבה והדאגה שלו לנערה הצעירה.
אה וכמובן שהספר הזה מדכא גם בגלל כל המוות שיש מסביב.
אבל האווירה עדיין שווה את זה, הכתיבה עדיין פחות או יותר זורמת, זה פשוט שלא חיבבתי את מקאר ולצערי - זה רומן מכתבים, אז רוב הסיפור מסופר דרך הקול שלו.

זה עדיין היה שווה את זה.
הרי לא כל יום אני קוראת משהו כזה, ואני חושבת שהסיפור כל כך לא ברור, אבל זה גם מה שאיכשהו הופך אותו למעורר מחשבה.
כי יש המון דברים שלא ברורים, שאפשר לשער בביטחון רק אם באמת עקבת ואיכשהו חשת את האני האמיתי של שתי הדמויות האלה, מעבר למילותיהן הכתובות.
בסופו של דבר, האני האמיתי של מקאר היה פתטי בעיניי, והאני האמיתי של ורנקה אולי לעולם לא יהיה גלוי לי.

אולי זה תמיד ככה באהבה, שמי שאוהב אהבה רומנטית ללא שליטה, מוצא את עצמו נסחף, במילים, במתנות, ובמה לא בעצם?
אבל מי שאוהב אהבה מסוג אחר, אהבה אולי לדברים שהאדם השני מספק ולא למי שהוא באמת, אולי אהבה בסיסית לאנושיות שבאחר, תמיד מצליח לשמור על כבוד.
האם יש קצת כבוד בלאבד מהכבוד עבור אהבה? ועוד בעקבות רגש סוער?
לא נראה לי.
לפחות לא בסיפור הזה.

למרות הפרש הגילאים העצום, הדינמיקה הייתה שהצעירה היא דווקא הבוגרת והשקולה, והמבוגר הוא זה שתמים ומאבד את הראש.
תשאלו אותי אם יש פה איזושהי אירוטיות... לא ממש, אני לא אופתע אם מקאר בעצמו לא ידע מה הוא מרגיש כלפיה.
הוא פשוט מצא בה שמחה, אולי הוא סנוור מהיופי והנעורים, ושכח את עצמו.
ברור שהעיקר מבחינתו היה להישאר קרוב אליה, לדאוג לה, לא לאבד את השמחה והרעננות שהוא מרגיש מנוכחותה בחייו.
אבל למרות כל זה, הוא היה עדיין אומלל.

אבל החלק הפתטי באומללות הזאת, זה שזאת לגמרי הייתה אשמתו.
הוא בזבז כסף שלא היה לו, על מתנות לצעירה שכתבה לו שהיא אינה צריכה את הדברים שהוא קונה, ואז נפל לעוני כזה שעורר בו בושה, מכך שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לבוש ייצוגי.
הוא מברבר כל כך הרבה, באמת טיפוס, אבל הדברים שהוא תוהה לגביהם דרך המכתבים האלה, לא עניינו אותי בכלל.
פשוט תיאור של עצבות, אומללות, איך הימים עוברים ואיך שאנשים מתים, ושהוא ימות אם ישימו לב בעבודה לכך שהוא מתלבש בצורה עלובה.

האם אני אגרסיבית מדי?
לא נראה לי.
כי באמת שאין לי שום רגש שלילי כלפי הספר עצמו, אני פשוט אומרת את דעתי.
אני לא אוהבת לקרוא על דמות עלובה, מבוגרת ומעוררת רחמים שכזו, ובמקום להרגיש סימפטיה - לחשוב שהיא פתטית.
אבל זאת הייתה עיקר החוויה שלי, ואם הייתי יכולה להפריד בין הספר והסיפור עצמו לבין מקאר, אולי הייתי מצליחה לכתוב ממה כן נהניתי.

יש פה המון עוני, חולי, דיבור על ספרות ומעמד, וזה אולי מעניין כשעושים השוואה לספרים אחרים, מאוחרים יותר של דוסטויבסקי.
אבל לא קראתי את הספר הזה, כדי להבין את הדמות של רסקולניקוב מהחטא ועונשו, ולא קראתי את זה כדי לנתח את הכתיבה של דוסטויבסקי.
קראתי את זה כי רציתי לקרוא עוד משהו של דוסטויבסקי, וזה בערך מה שקיבלתי... "עוד משהו של דוסטויבסקי".

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על אנשים עלובים