ביקורת ספרותית על סיפורי קולימה מאת ורלם שלמוב
ספר טוב

---

הם תמיד בשחור – לבן. עומדים בתעלה, לבושי מעילי אפונה אפורים, מצוידים במכושים . מבטם פונה כלפי מטה, גבם כפוף. והם עובדים, עובדים, מכים ומכים בכליהם באדמה הסלעית. לשבריר שנייה מרים אחד מהם את עיניו המיוסרות למצלמה, אך בכניעה לגורלו חוזר מיד לפרך.

כך הם נראים בסרטים שתיעדו אותם, האסירים. חסרי פנים וצבע – כאילו כלל לא כמונו. כמו עיסה אנושית לא ברורה הם מופיעים ונעלמים מעינינו...

ורלאם שלאמוב נולד ב- 18 ביוני 1907 במשפחה של כומר ועקרת בית. מילדותו היה איש ספר ופילוסופיה מובהק. לא הסתפק בקריאה, אלא גם ניתח, ביקר וחקר את כתביהם של סופרים ואנשי רוח מדיומא ועד קאנט. אגב כך גילה כי לא אוהב את כתביו של טולסטוי כלל.
הוא שאף לעולם טוב יותר, אך לא שיער מה המהפכה תעולל לו ולמשפחתו. נעצר תחילה על כך ש"העלים מידע" ולא כתב כי אביו הוא כומר, אלא רק ציין שהוא אדם נכה.
מאוחר יותר הפיץ את "צוואת לנין" –המסמך, בו נכתב כי בשום פנים אין לתת לסטלין להנהיג. בעקבות כך, נשפט והוגלה לגולאגים – מחנות עבודת פרך סובייטיים ובילה בהם עשרות שנים.

שלאמוב יודע לספר. שנים לא נגעתי בספר של סיפורים קצרים, אך זה שאב אותי אליו ולא הניח. כנראה שלא הייתי מתוודע אליו אלמלא קיבלתי אותו כמתנה ליום הולדת (מי שהביאה לי אותו כנראה לא כל כך ידעה על מה הוא).

'סיפורי קולימה' מהווים פרומיל מכתביו של שאלאמוב, שהיה סופר פורה ומשורר.

חבל קולימה הוא אזור מקפיא עצמות(פשוטו כמשמעו) במזרח הרחוק והצפוני של רוסיה. בשל תנאי מזג האוויר והמיקום הגיאוגרפי המרוחק, המחנות שם התאפיינו בתנאים קשים במיוחד ו"קולימה" הפך לשם ידוע לשמצה.
שלאמוב מתאר את החיים(אם אפשר לקרוא לזה כך) בגולאגים בסיפוריו. אין זה משנה מה היה האדם לפני כן, המחנה הפך אותו בהכרח לקהה חושים. העבודה בת שש – עשרה ויותר שעות בטמפרטורה הרחק מתחת לאפס (אם היריקה הייתה קופאת במעופה, הם ידועו כי מדובר במינוס חמישים ומינוס שלושים היה נחשב ל"התחממות"), מנות המזון המצחיקות, הכינים, הצפדינה הנוראית וגם המציאות האכזרית במגורי האסירים עשו את שלהם. רבים מאוד לא שרדו.

הייתה שם סוג של "אתיקה" במחנות. לא משנה עד כמה האדם שלצידך קרוב אליך – לא חלקת איתו אוכל כמעט בשום מצב. אם מישהו ראה דרך להשיג דבר – מה, כמו מזון או טבק זול, היה עליו לעשות זאת לבד ולעזור לו היה נחשב למעשה לא יפה, שכן זה היה מחייב את האסיר להתחלק. שלאמוב כופר בטענה כי חברות יכולה להיווצר בתנאים קשים שכאלה. לדעתו אין זה אפשרי בסביבה כה קיצונית, כשאף אחד לא מתכנן דבר, פרט להישרדות יומית.

הציניות הסדיסטית של הנ.קוו.ד. באה לידי ביטוי בכך שאינטלקטואלים, סופרים ואנשי רוח שסר חינם בעיניי המשטר שוכנו יחד עם אנשי העולם התחתון ואסירים פליליים קשים שהשפילו, ביזו והתעללו בהם. אגב, הפליליים זכו ליחס מעט טוב יותר מאשר האסירים הפוליטיים. בעיניי מנהיגי העבריינים נחשבה שמיעת רומנים לסימן של אנינות טעם וכך הוכרחו אנשי ספר לספר בעל פה יצירות של הוגו וסטנדאל, דוסטוייבסקי ומאן על חשבון שעות השינה המועטות בתמורה למעט לחם או טבק.

הסיפורים האלה מיוחדים במינם. היופי שלהם בדרך, בה הם מסופרים. אל תצפו לתפנית דרמתית בעלילה - האדם תמיד יהיה כפוף לזרימה הטבעית הריאלית של גורלו. אך תדעו להזדהות עם הנחמות הקטנות, המכאובים, התקוות הקטנות, החלומות.

הסיפורים עתירי סלנג "גולאגי" ומילים מיוחדות לכן תרגומם לעברית מאתגר ולא תמיד מדויק.

שלאמוב התחבר היטב וראה יופי נפלא בטבע וצמחייה של האזור, בו היה אסיר. אחד הסיפורים שאהבתי במיוחד נקרא ה"השרען" – שחי בין עצי - לִבנֶה גמדיים, קטן קומה בעצמו, הוא קרובו של אורן . תכונות העץ, החבל המדהים וטבעו מתוארים בסיפור ביד אמן.


למרות כל זה, שלאמוב נשאר נאמן לעקרונותיו הקומוניסטים. אולי ראה בגולאגים טעות, חבלי לידה. לכן התנגד לשימוש בכתביו לצרכי תעמולה במערב. הוא הסתכסך עם סולז'ניצין שהטיף נגד המשטר הסובייטי.


שלאמוב לא מזכיר זאת, אבל מצער אותי תמיד לראות שמות של בני עמנו ("רחמנים בני רחמנים") בין הוגים ומיישמים מן הבולטים ביותר של הזוועות באותן השנים. הרצון של היהודים להשתתף במהפכה שהבטיחה לתקן את העולם מובן, אבל מדוע בחרו רבים מהם לנהוג בדרכים האכזריות והנוראיות שכאלה –לא ברור לי ומאוד מאכזב.



למרות הקושי, הסיפורים האלה זורמים היטב ומורגשת בהם תקוה שקטה.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על סיפורי קולימה